הצילום מחתונתה של האטי לפני שלושה שבועות. מצורף עלם חמד, חינם אין כסף.

להיות מבואס זו לא איכות חיים. האמת היא שלא ברור לי איך העברתי תשעים ושמונה אחוז מתקופתי כמועסקת בכל מקום שהוא במצב קבוע של דכאון. הבינוניות, הפשרות, הרמאות הקטנונית, מאבקי הכוחות מול הבוסים או מול מועסקים אחרים, סתם טמטום כללי ולרוב גם עבודה משמימה עד דמעות - התרגלתי לחשוב שזה נורמלי לבכות כל יום כשאת הולכת לעבודה, לכל עבודה. אפילו תקופת ההיסוס והחסד הקצרה לפני שאני דופקת את עצמי במקומות עבודה מעולם לא נמשכה יותר מחודש. לרוב פחות.

במיציה הנוכחית זה נמשך חצי שנה, והאמת היא שלטובת כל האנשים האיכפתיים בקהל אני מדלגת לשורה התחתונה: דיברתי עם אשתו כי לא הצלחתי לדבר איתו, ובן-שעתיים הוא נהיה לא רק נחמד וסלחני אלא גם התנצל. זה קרה אתמול, ואיכות החיים שלי טסה בחזרה לפסגה.

אמרתי כבר שאם אי פעם יגידו לי "היי, עכשיו את עומדת להרגיש כמו שהרגשת ב-2003" אני בכלל לא נשארת לברר what the hell. ידיעה בנוסח "עכשיו הולך להיות לך חרא, וחרא שאת מכירה מאד טוב" היא אחד הדברים הכי משתקים שיש. אתמול בבוקר הרגשתי בערך ככה. הגוף נזכר באימת הפיטורין הקבועה, בדינמיקה האיומה מול בוסים קודמים ובעיקר בכמה מגעילה התחושה לבוא מדי יום למקום בו ברור לך שלא סובלים אותך, ו... לא לא לא. לא רוצה לא רוצה לא רוצה.

הבעיה היא כמובן שאין דין מיף כדין מיפמוף. דכאון קליני הוא דבר שבתקווה לא אצטרך לראות מבפנים לעולם עוד. מקומות עבודה ובעיות עם בוסים הם, לצערי, כנראה כורח המציאות במקרה שלי. אי אפשר לקפוץ מהחלון כל פעם שאתה מוצא תולעת בקפה; הרי קפיצות מהחלון, מטבען, הן עניין חד פעמי.

אבל כרגע הכל בסדר, ואני מלאה מרץ ויצירתיות והכרת תודה, וכנראה שרק הוגן שאנתב אותם עכשיו לשיחות שיווקיות כדי לגמול למיציבוס על הגינותו. מישהו רוצה אלפיים עותקים של "מיפמופי התבלין?"

אני אוהבת להיות כשלון תעסוקתי. בחיי. אחרת, אני לא מוצאת הסבר ללמה, לכל הרוחות, אני תמיד (כנראה) מתמרנת את עצמי לאותו מצב מעאפן. בוס כועס עלי? יש. אני מרגישה כמו חתיכת לכלוך? יש. התפקוד שלי יורד בשמונים אחוז? יש. מתחשק לי לבכות יום וליל? יש, יש ויש. לדבר עם הבוס? אין. מסתבר שזה פשע נורא ואיום לומר לו שהרבה ארגונים סגרו את נושא ימי ההולדת בספטמבר בלי שרשמתי בדיוק אילו ארגונים עשו כך. זה נורא מספיק כדי לנזוף בי בנימת קול שמרמזת על פיטורין ביום חמישי בבוקר, ולהיות קר, מרוחק, מנותק ומגעיל גם בראשון ובשני. עד רשה בה הוא פשוט שולח לי באימייל את סדר העבודה שלי להיום במקום פשוט לומר לי אותו (!), ובאגף שלי - עד רמה שאני כל כך מבועתת שאני לא מעזה לשאול אותו כלום, גם לא מה השעה או מתי הפגישה, כי אני פוחדת שהוא ינבח עלי. The joy.

האמת היא שאלה היו יומיים מבאסים - בעיקר בעבודה, אבל היה גם שמץ הגון של תוגת אמא, והכל נצבע בצלילים של הזמר הנהדר שלבושתי התוודעתי אליו רק בגיל 32, הוא קאט סטיבנס. המוסיקה נעימה (לא ברמת סיימון וגרפונקל, אבל עדיין נעימה מאד), המילים מלאות משמעות וסיפורים, ובעיקר כשאני מקשיבה לו אני מרגישה מחוברת לדור וחצי של אנשים שגדלו על המוסיקה הזו, התרגשו ממנה ורקדו, צחקו, יללו והשתכרו לצליליה - שזה מוזר, כי איש, מעולם, לא ממש הציג לי אותו לפני הבוס.

זה לא נכון, בעצם. הייתה תקופה קצרה בה לשמופי ולי הייתה מעין תחרות לא רשמית של החלפת שירים מבאסים, והוא ניצח עם Sad Lisa. מצד שני, שמופי מקבל מאה אחוז קרדיט על כך שהכיר לי את סיימון וגרפונקל, אז אני בטוחה שהוא לא יתרגז אם אקשור את כתרי קאט סטיבנס לבוס שלי למרות הכל.

68 קילו בשקילת הבוקר - ירדתי את שני הקילו שעליתי - והחלטתי שאני מכוונת ל-63. חמישה קילו אחרונים, דביקים וארורים. מאחר שירידה במשקל תמיד ממלאת אותי מרץ, מיד מילאתי את הבית ירקות ופצחתי בשצף בישול ששילח את אליסטר ביללות אימה לחדר השינה. אז העוף מתנמנם במרינדת חמאת בטנים (מעט), סויה (הרבה) וזנגביל טרי (המון), המטבח מסודר ומקושט בזרים טריים של כוסברה ונענע, הברוקולי ללביבות על האש כבר חצי שעה והכל נקי ונאה ונעים לעין וצבעוני ומלבב, ואני מאושרת.

באותו אגף, שאלתי את דיאטנית-העל מה ערכם התזונתי של סובין ושל חלבוני ביצה. חלבון, היא אומרת, הוא חופשי לאכילה. כמה שאת רק רוצה, לא תעלי מזה במשקל. סובין, למרות שעל האריזה שלו כתוב "154 קלוריות ל-100 גרם" ורובו פחמימות, הוא פחמימות מורכבות שנכנסות ויוצאות בלי להשאיר סימן בגוף - אבל! אומרת הדיאטנית - אל תעזי לאכול יותר מכף של זה ביום כי זה יסתום לך את המעיים ותגמרי בבית חולים. לא שאני מאמינה לה - היא באמת נוטה להיות קצת לחוצה מדי - אז אני עומדת בכל זאת לנסות לייצב את קציצות הברוקולי עם סובין, אבל בזהירות.

ועכשיו - נרגילה, ואולי קצת לעבוד על איורי ההגדה ההיא. שישים-ושמונה! שישים ושמונה! מאז כיתה ו' לא הייתי שישים ושמונה. רק לחרוק שיניים ולצלוח את ששת הקילוגרמים האחרונים. יאללה, איה, את יכולה.

הברוקולי רבץ באין מפריע במקפיא קרוב לשנה, לדעתי. מדי פעם נוסף מעליו נדבך של דגי סול ושלגונים דלי שומן, לעתים שקית של לבבות ארטישוק; כך או כך, שכחתי ממנו עד שמשום מה קניתי כמה תפרחות ברוקולי טרי, ובהתקף נחישות בישלתי את הכל ביחד, קפוא כטרי, לכלל עיסה ירקרקה. כמעט כמו שהאוויר בבית נראה אחר כך.

הזוועה הזו רבצה בתוך סיר המים שלה במקרר משך יומיים עד שאזרתי אומץ, או שמא חשש ממה שיתפתח ממנה בקרוב אם לא אעשה משהו, וסיננתי אותה. את גושי הברוקולי הנמרח זרקתי לקופסה וקיוויתי לשכוח מהם ואז לתקוף את אליסטר בפרצופים חמודים כדי שישטוף אותה אחרי שתעלה עובש, אבל:

הוספנו שלושה חלבונים וחלמון אחד (כי דל קלוריות ושומן)
סובין - אה, משהו כמו שלושת רבעי הכוס
חבילת גבינת טוב טעם 3% שומן
מלח, פלפל.
ערבבנו.

כשזה נראה כבר ממש מגעיל, נהיינו יצירתיות. חשבנו לצור מהזוועה לביבות ולטגן אותן, אבל מסתבר שאי אפשר ממש לטגן לביבות בתרסיס שמן. הנחנו גם שאת כמות הבלילה שיש לנו יקח שעות לטגן על מחבת, ולכן שלפנו את תבנית האפיה הגדולה מהתנור, שטחנו אותה על להבות הגז, הדלקנו את כולן וניסינו לאלתר מעין טאבון. הגרנו עליו יריעה מהירוק הירוק הזה, הגברנו את האש וקיווינו לטוב.

לולה הצליחה בסוף להפסיק להשתעל, ואני פתחתי שני חלונות וחירפתי נפשי כשלקחתי את הפלטה המושחרת עם כפפות הגנה והעפתי אותה לצד השני של המטבח. את מה שהיה עליה גירדנו בזהירות עם תרווד (החמאה של ג'רום עולה בדעתי עכשיו) והשלכנו בחזרה אל קערת הבלילה שעדיין עמדה מלאה עד שפתה, כלועגת.

השורה התחתונה, אני מודה, הרבה פחות הרפתקנית. גילינו שצריך לעשות את זה בערך ככה: ממלאים כדי כף גדושה בדבר הזה (במקרה שלנו היה לו מרקם של פודינג סמיך), מדרדרים אותה על תבנית שטוחה מכוסה נייר אפייה, חוזרים על הפעולה עד שאין מקום בתבנית אפילו כדי לאיית "מיף" בטפטופי ברוקולי, ואז אופים את העסק בחום בינוני משך עשרים דקות. זה יצר קציצות רכות, חמימות וחביבות, ברוקוליות מאוד אבל עדיין עם טעם גבינה מורגש; עשר דקות נוספות היו הופכות אותן לרקיקי ברוקולי, מה שגם נשמע לי מעניין.

האמת היא שזה היה חמים, רך ונחמד כל כך על הלשון שכיליתי את מרבית המגש בלי להרגיש, ואת שאריתו בהמשך הערב. הדבר הזה כמעט חף מקלוריות וכמות השומן שבו מזערית, כך שלא היו יסורי מצפון (שלא לדבר על העובדה שצרכתי קרוב לקילו של ברוקולי. הברזל בטח אבד בבישול, אבל את הסיבים ספגתי כולם). בפעם הבאה אנסה להכין להן רוטב יוגורט חמצמץ שקרירותו תחמיא לחום הקציצוניות, ואולי אפילו אפזר בו חופן עירית. בסה"כ אני מאד מרוצה; מסתבר שגם ללא שומן ועם מעט מאד פחמימות אפשר לעשות משהו טעים למדי מירקות.

...עכשיו רק שיתפזר העשן, והכל יהיה טוב.

טוקבק בוואיינט שתפס לי את העין חלילה לא בשל תכנו, אלא בשל שתי שגיאות כתיב כה מלבבות שאני תוהה אם הכותבת באמת בורה ועילגת, או שמא מדובר במישהו עם שאר רוח שפשוט מעמיד פנים. הכתבה דנה בכך שמנכ"לית פלייבוי לשעבר התארחה בכנס של "פלאפון", וכמה זה חבל שחברת תקשורת גדולה מושכת אנשים לכנסיה באמצעות סקס, בלה בלה, פמיניזם, עולם גברי, העצמה וכל זה. הטוקבקים שדגמתי היו ברובם מפגרים כרגיל, וגם זה המצורף לעיל נראה כך במבט ראשון, אבל שימו לב:


"ציצים חצופים" שאמור להיות "ציצים חשופים", אני מניחה, אבל השגיאה הופכת את זה למוצלח הרבה יותר; בכלל הבחירה ב"חצוף" כדי לתאר כל מה שקשור במין התחבבה עלי ב"די זמן לאהבה" של היינלין, או בתרגום שלו, שם מה שמה רוקמת "אמרות חצופות" על הביריות שלה. "חצוף" זה כה... מעיז פנים, פלרטטני ומלבב, ו"ציצים חצופים" יוצר משחק פונטי נפלא, ובקיצור, תרועות.

השגיאה השניה היא "תחריכים לעיניים", ונדמה לי שכל הקוראים כאן יודעים להעריך את דו המשמעות; חבל להפחית מעוצמתה ביתר הסברים.

"טייני, אנחנו כאן כבר ארבעה ימים, ולמרות שאתה מתקלח פעמיים ביום ולא נכנסת בחיים שלך לשירותים ציבוריים, אתה לובש את אותה החולצה."
"אה, את לא מבינה. לבשתי שש חולצות שונות בארבעת הימים האחרונים. זה רק שלרב האנשים הן נראות זהות, ואילו אני מבחין בשינויי הדוגמא העדינים בין אחת לשניה."

( אז עוד צחקתי עליו, אתם מבינים. )

הצלחה בדיאטה נותנת בעיטת אנרגיה שאף כשלון לא מתחרה בה. אז נכון שעליתי שני קילו (קיבינימאט) אבל החלטתי לא לחרוג ולו כזית מהתפריט עכשיו, בלי עיגול פינות ובלי להישבר גם כשאני רעבה, וזה עובד כבר יומיים ו-by the seven אני לא מוותרת עכשיו. חמישה קילו אחרונים וארורים שכמותם.

---

להסתובב בטייטס זה כיף. יש לי רגלים חסרות חן גם כשהן לא במשקל של היפופוטם, אבל הצינמנית (או שמא הארגובית?) פסקה "תתגברי על זה" ואני מנסה. התוצאה היא טייטס וטוניקה עד אמצע הירך, שאני מנסה כל הזמן למתוח נמוך יותר כדי להסתיר ירכיים ותחת, ומצד שני - טייטס זה כל כך נוח! היום אני הולכת לעשות (שוב) מעשה פקאצה (והצדעות לבוג'י, אם כבר) ולקנות טוניקות. ותכשיטי פלסטיק אה-לה-ליאור. ואולי גם איזה סריג חביב, או גרבים משובצים, או משהו. בכלל, חביב עלי כל עניין המשבצות; טארטן למינהו, מה שאני מכנה "מראה הספרנית מהגהינום", תמיד עשה לי את זה. ברכות על אבני המדרכה המטונפות של אלנבי, בו ניתן למצוא מיני תלבישא ערבים לגֵו.

( More of the same )

אז שיפצתי את הל"ג מלמעלה עד מטה, בלי כל הנסיונות הלא מודעים להיות מכובדת וקורקטית (ושוב אני מופתעת מכמה הוא היה בחיים שלי, בכל מקום וכל הזמן, בלי שבאמת נהיה בקשר). בחרתי בוורוד וברומנטיקה דביקה כי פתאום מותר לי להיות ילדה קטנה; דגמתי את הקומיקס שלי כדי לבנות את תמונת הכותרת, ולקחתי פאלטה שבעיני היא בין רגועה לדרמטית. החלק היפה הוא שהתמונה איננה רק ראנה וג'רלד, הדמויות מהקומיקס (או מהמשחק) - אלא גם אליסטר ואני, כיוון שלא היו לי דוגמנים אחרים. וזה מוצא חן בעיני, כיוון שקבעון על סיפור אהבה בדיוני מרגיש פחות אובססיבי אם את בעצם מסתכלת על החבר שלך...

---

היום יש יומהולדת לשלוש נשים מופלאות. האקסית, זהב-פרוויים והגוזלית, כל אחת בשנה אחרת, נולדו בתאריך הזה; אסטרולוגיה זה לא בשבילי, אבל בכל זאת נחמד לי לחושב שכל מי שאני פוגשת, שנולדה בשנים עשר בנובמבר, היא כנראה בחורה מוצלחת מאד.

---

אני מתגעגעת לחוסר השעמום שבלהיות מכורה ל-mmorpg. אני מבלה את כל היום בעבודה בכליון עיניים שייגמר כבר, רק כדי שאוכל לברוח הביתה ולהשתעמם שם. אני יכולה להעסיק את עצמי, ויש לי מזל שרוב הזמן תופסות אותי התלהבויות או תשוקות ואז אני יוצרת דברים. אבל היה נחמד להתבטל מדי פעם, לא ללכת לישון כי אני משועממת, ולא לחפש נואשות איזה סרט שעוד לא ראיתי. בטלת mmorpg כזו, של "כיף לי כשאני כאן, כברירת מחדל". תוגה.

---

אני מנסה מאד להתגבר על אווירת התרעלה. מצד אחד - כאב לב עמוק, אכזבה ותחושת עוול; מצד שני - אין טעם שזה יחרב לי את החיים, או כל מיני חברויות יקרות אחרות, התלויות על חוט השערה. אני מוכרחה לפתור את זה; זו לא איכות חיים, וזו גם לא חברות בריאה. בשעות הערוּת אני אוכלת את הלוקשים האלה; אבל בלילה אני חולמת שנתנו לי צ'אנס להסביר את עצמי. אוף, אוף. רקב ותרעלה.

---

מצד שני, קנוט עשה לי את היום, או את הערב, אתמול בלילה. זה היה כל כך מתוק שאין לי מושג איך להביע את הנאתי.

---

ומצד שלישי, היום הוא היום, ואין לי סבלנות לחכות שייגמר. ממלכתי תמורת התמכרות לוורקראפט.

אני גרועה בהטמל. עוד מהיום בו אריק, שהיה מאד יפה אי-אז, לימד אותי הטמל על ה-notepad במרתף המעופש של בועז - כי ככה לומדים הטמל - על notepad, לא בהכרח במרתפים מעופשים - עוד מאז ידעתי שאני עם הנאחס הזה לא מסתדרת. שפה מפגרת. Little did I know. שנתיים מאוחר יותר, כשהילדה בת השבע עשרה שהועסקה בחברת ההייטק ההיא תנסה נואשות להחדיר קצת ג'אווסקריפט לגולגלתי העיקשת, אני אגלה שאם התקשיתי למצוא את ידי ומעיי בהטמל, הרי שתכנות פשוט עושה לי קשרים במוח. ישבתי מולה והרגשתי אהבלה.

וזה חבל, כיוון שתכנות, יותר מכל, נראה לי מלאכת בריאה יש מאין. ציור זה חמוד, אבל זה לא עושה דברים אחרי שגמרת עם זה; ואילו תכנות - הא! אינסוף עולמות אפשריים.

לא שזה עזר לי.

ככה יוצא שכל פעם שאני צריכה להרים אתר - נגיד, גלריה - אני נתקעת עליו ימים שלמים. יש הבדל בין החזון והעיצוב בראש שלי לבין מה שאני יכולה להפיק, אפילו משטות אווילית כמו הטמל. מעולם לא הפנמתי את הנושא של frames, למשל. אני מאלה שעובדות עם טבלאות ורווחים כפולים ובלי CSS (מעולם לא הצלחתי להבין את התחביר שלו בכל מקרה). מה שלרוב קורה הוא שאני מעתיקה קטעי קוד מכל מיני מקומות, שורפת שעתיים בנסיונות להבין מה לעזאזל עושות השורות שנראות חשובות, משחקת איתן קצת ואיכשהוא, לפעמים, גורמת לזה לעבוד. בלי באמת להבין. זה מאד קשה נפשית לטיפוסת ADHD כמוני.

כל זאת כדי לומר שצץ לו לפני שנה איזה שטיק מגניב כזה של תמונות שקופצות על המסך כשמקישים עליהן, ונורא רציתי לדעת איך, והבנתי שזה כל מיני דברים מסובכים, והתייאשתי ועמדתי לבקש מיודעי דבר שיעשו לי וכאלה, אבל אז אמרו לי שקוראים לזה לייטבוקס, וגוגל גילה לי שיש גנרטורים שחוסכים ממני את הצורך להבין את הקוד בכלל. זה לא קל לקונטרול פריקים, אבל בינתיים אני מתמודדת. רוצה לומר, את ארבע השעות האחרונות העברתי בליהטוט בין פוטושופ ללייטבוקס-גנרטור-דבר, ולא שהעיצוב מזהיר - למעשה, הוא יבש ומינימליסטי כי הוא מוגבל למה שאני מסוגלת להפיק (טבלאות, זוכרים? ולא בשימוש יצירתי במיוחד), אבל הוא נקי, ורענן, ויש בו ירוק (אני מאד אוהבת ירוק) וגם מטהר אותי מזכרונות מי שבנה לי את הגלריה הקודמת (ואפילו לא ההוא שאני מתבכיינת עליו מאז יום שישי) אבל יותר מכל פשוט כיף לי לדעת שאני מסוגלת להקים לי גלריה בכוחות עצמי, גם אם היא כפופה למגבלות מפגרות, גם אם היא צולעת; יש בה את כל הציורים היפים מכל התקופות, אין בה שום דבר שאני לא אוהבת, ויש בה לייטבוקס. לייטבוקס! לא עוד דפי הטמל נפרדים לכל ציור. קוד אחד, css אחד, הכל עובד והכל ברזולוציה מפלצתית because I can.

בחיי, הדברים שעושים אותי שמחה. I'm SO cheap.

והגלריה, כמובן.

יש משהו מאד משחרר בהכרה ביחסי "אני לא סופר אותך" מכיוון מישהו שהיה לך אורים ותומים. זה לא כאילו היינו בקשר מאז 2002 בערך. לא משהו סדיר. ובכל זאת, כאמור, הוא נכח בחיי יותר מהרבה אנשים שנמצאים בהם פיסית.

פתאום הוא לא. פתאום, קולו הנוזף באזני-רוחי בשל אינגלישיזם בכתיבה שלי רק צובט אבל לא עוד גורם לי לשנות דברים. פתאום צובט לי כי הבנתי שהוא טבע את הכינוי "רוזנת" - הלכתי ליילל בנושא לפיראט, שאמר שבשבילו הייתי ונשארתי הרוזנת כי כך הכיר אותי, ואין לזה שום קשר למי שקרא לי כך לראשונה. ועדיין, צובט. יותר מצובט.

פתאום קשה לי לדבוק בנטיה שלי לתת לאנשים כינויים, כאן בל"ג. אני לא משתמשת בשמות האמיתיים כי צנעת הפרט, וכאלה, וגם לו כותבים עלי בבלוגים הייתי מעדיפה שלא יזרקו את השם שלי בציבור, אפילו נעשה הדבר בהקשר חיובי; אבל איכשהוא זה מתקשר לי איתו, ויש בי מדקרת מיאוס קל.

שני דברים ברורים לי: אין טעם לנסות לשנות את דעתו עלי (זה כנראה כרוך בחפירה בזוהמה, ובהצטדקויות, ולא רק שאין לי אומץ להציע לו כזה דבר, הוא ודאי יסרב בכל מקרה), ובכל מקרה עלי לפתור את הנאחס ביני לבין עצמי. הנסיך (לשעבר, לשעבר) לא יתערב, וכל אדם אחר שאולי הווה סיבה לכך... טוב, גם עליהם אי אפשר לגלגל את זה. כלומר, אפשר, אבל זה רק יעשה רע לכולם - ובעוד תיאורטית לא ממש מפריע לי לשפוך רוע על אנשים הרי שלמדתי בשנתיים האחרונות שלרוב, כשאתה רוצה לעשות למישהו רע, זה פוגע באיכות החיים שלך. ואני, תסלחו לי, רוצה לישון טוב בלילה. גם אם זה אומר שלא אוציא את הכעס שלי כמו שאני רגילה, או שאצטרך להסכין עם זה שאדם אהוב החליט שאני חרא בנאדם.

הצעד הראשון הוא הטיהור הסמלי המוכר - שינוי הל"ג. הפעם זה רלוונטי יותר מתמיד; הוא פתח לי את הל"ג, תמונת המשתמש שלי שאפה להישאר הרוזנת נאוורעל בעיקר בגללו, והעיצוב תמיד הותאם לדמות הרוזנת, שהלכה והתמזגה איתי. עכשיו אני נתקפת דחף לשנות את הביוגרפיה (היא הייתה ציטוט על הרוזנת עצמה במשך תשע השנים האחרונות), למצוא תמונת משתמש שתגדיר אותי טוב יותר (אל תשאלו אותי למה הנוכחית היא דובדבנים. אני לא יודעת בעצמי) ועל סמך זאת למצוא ליומן עיצוב קליל יותר, אולי אפילו שטותי, מתקתק או וולגארי - לא כזה שכיוונתי שיעמוד בקריטריונים -שלו-.

כל זאת ועוד כשלא יהיו לי דברים יותר טובים לעשות. כרגע יש לייטבוקס (לייטבוקס! זה כל כך מלהיב אותי שחלמתי בהטמל אתמול בלילה. כן, ברצינות), כמה ציורים בקנה, סיפור דביק נורא שאני מוכרחה לזרז את לידתו איכשהוא, קמפיין מסקרן לפתח ותשוקה עזה (ונטולת מטרה) לכתוב משהו. בִּזקו מעל זה קצת חיי חברה, זוגיות, תכנון חתונה ואפילו עבודה, וקיבלתם חיים מלאים למדי; למי יש זמן להתפלש בסמליות המרופשת של הל"ג שלהם עם כל זה?

אני נשבעת שהפסיכוסומטיה רק הולכת ומחריפה עם השנים. שתי שורות מהאצולה המפוקפקת בצהרי שישי, ואני גמורה עד ערב יום שני - גמורה, עם חום וראש מתפוצץ וגוף שרק רוצה לישון. אם רק הייתי זוכרת איך מסובבים את המפתח הזה לצד השני.

הבעיה עם ציור - בטח משהו ששמתי לב אליו בעבר אבל שכחתי - היא שהוא מצב מדיטטיבי; קצת כמו תפירה, זה משהו שהאצבעות עושות אבל המוח חופשי לנדוד כאוות נפשו, וכשיש לך מחשבות מבאסות, כנראה שציור איננו מומלץ.

(זה השלב לומר שאם יש השראה וחשק לצייר אני בעד לקפוץ על הציור בשיניים לטושות בלי קשר למחיר שאנו עלולים לשלם, אבל זה כיוון שיותר מדי פעמים התחרטתי שהפסקתי ציור באמצע פרץ השראה עם תירוצים כמו עייפות או מחשבות מבאסות, וזה בתורו סיפור לפעם אחרת, או בעצם, אחד שסופר כבר אלף פעמים בעבר בבלוג הזה).

אז מחשבותי נודדות. האטי התחתנה אתמול, והחתונה הייתה מקסימה והאטי-יית באופן כל כך מושלם שקשה לתארו. הכל היה... אלגנטי להפליא, עדין, נקי ומסוגנן, וטוב הטעם פשוט הקיף אותנו מכל עבר. האטי נראתה שמחה להפליא, הבחור שלה התאים לדימוי כטבעת לאצבע, סידורי הפרחים היו מרהיבים ואפילו השתיה הוגשה באלגנטיות שהייתה מביישת את ג'יימס בונד.

מקץ האירוע המשמח נחבטתי בחתיכת חרא גורלית שצנחה עלי כפיל אוויר-קרקע ביום בהיר. אחי אומר שלכולנו יש קוף שיושב ולואט דברים מרושעים באזננו; משך שנים לקוף שלי היה את קולו הנעים, הביקורתי להפליא והישר-עד-כאב של הנסיך; כנגדו מדדתי איכות ויושר, אל המוסר שלו שאפתי כשהתפלשתי בבוץ מביך ואותו שיוויתי לנגד עיני כשרציתי לעשות את הדבר הנכון. אנחנו לא ממש בקשר - החיים, וזה - אבל הוא תמיד היה איתי. עד אתמול.

( Read more... )

התמכרות היא חוסר שליטה. 2003 הייתה התמכרות - למשחק או לבחור, אני כבר לא יודעת - וגם עכשיו כשאני משחקת אני מרגישה איך השליטה נשמטת מידי. אני מרגישה עלובה כשאני רוצה כל כך לשחק, אני מרגישה מקופחת ולא מסופקת כשאני לא מקבלת את המנה שלי, אני מתרגזת משטויות ואין לי לאן להוציא אותן, וכרגיל אני לא בטוחה אם ההנאה מהמשחק (שאני מקבלת במנות זעומות, לטעמי) שווה את עוגמת הנפש שמגיעה סביבו. זה ניקז את הרוח ממפרשיי ביום שבת, כל כך ככה שעד בוקר שני עוד הייתי זומבי מדוכדך, ובזה לעצמי על עליבותי.

גשמי יום שני שיפרו את המצב (הליכה בגשם! מגניב), וכך הגעתי מאוששת, גם אם לא בשיאי, לסשן "אפוקליפסה" בערב. "אפוקליפסה" הוא המשחק שאני מריצה לקבוצה שפעם הייתה "רוזטה" בשינויי כוח אדם קלים (הגוזלית החליפה את הדיגדוגת), וכרגע הוא רק מתחיל להתניע; עוד לא יושב לי בווריד. אבל החבר'ה טובים, ובסיום "רוזטה" הם התלהבו כל כך שאני מתודלקת בגינם עד עכשיו. אז יושבים ומשחקים; הם מתמודדים עם העלילה ועם הצרות שאני משגרת אליהם, משחקים פה, משחקים שם -

ואז מיציקפטיין מביא אותה באיזו סצינה קטנטנה ופרטית מאד, אב שפוגש לראשונה את בתו הקטנה, ואני עסוקה הרבה יותר במחשבות של "האם אני משחקת ילדה בת חמש באופן אמין" מחד וב"אלוהים אדירים, נדמה לי שיש לו דמעות בעיניים!" מאידך, וכל כולי מתפעמת מיכולתו להתחבר כך, מוחמאת מהעובדה שמישהו מרגיש כך במשחקים שלי ומנסה מאד להיות עדינה כדי לא לפגוע בהדר הרגע; אבל פחות משעה מאוחר יותר סַקֶסֶת מנחית עלי אחד מקטעי הרולפליינג ההורגים שלו, כשהוא נכנס לדמות יותר עמוק מוואלטרי לספרים שלו, ואני פשוט... שומטת לסת ובוהה, ומתפעמת עד רטט, ו...

...ושוכחת לראשונה מזה שלושה ימים את הקורטיזנה שלי מ"אש וקרח", על הרומן המתהווה שלה ותסכולי האוף פליי שבאים איתו. קולטים? האנשים האלה, רוזטה ושות', מצליחים להביא אותי לעומק ההתפעמות הרגשית אפילו בלי רומנטיקה.

---

פגשתי את ליאור ללביבות בטטה והיא אכן הייתה מקסימה. שיחות נשים זרמו כקיר-רויאל, רוטב העירית השתמפרץ באיכותו, ובחיי שערב בנות מושלם מזה לא היה לי מעולם. היא מצליחה למזג מניקור, אופנה, סטייל, בלבולת נשית וגילוי לב עם אינטליגנציה עמוקה וניסוחים קולעים כל כך, שאני מוצאת את עצמי נטולת מלים, מנהנהת כי אני רוצה לשמוע מה שיש לה לומר, ולא להביע את דעתי.

היו דיבורים על מתניים ונעליים, משבצות וקומפוזיציות. היו צחקוקים בעודנו ספונות תחת מטריה אחת בגשם. היו תכשיטי פלסטיק עליזי-גוונים והרבה מדידות. היא פקחה לי את העיניים - כרגיל - ומילאה את לבי עליצות, ודומני שמאז גולה לא פגשתי אישה בדיוק עם סוג התחושה הזה, ומי שמכיר את גולה יודע כמה נדיר ונפלא העניין. אז מיף.

ויש לי חגורת עור ורודה. מי פקאצה, מי.

---

אז רציתי להעלות ציורים. אז מה. פעם אחרת.

רולפליינג מעולם לא היה סבוך יותר.

כבר שיחקתי רומנטיקה בעבר, והודיתי בפה מלא שזה הסם שלי; כבר אמרתי שהשותף הנוכחי למשחק הוא היחיד כלפיו לא פיתחתי ולו בדל של רגש רומנטי (ושאני לא בטוחה למה, הרי הוא נהדר, כבר חטפתי קראשים על מוצלחים פחות), אבל נדמה לי שהוא היחיד איתו אני טוחנת למוות דיוני מטא, והללו הם בעיקר נבירה גלומי-סאנדיי-ית בפסיכולוגיה שלי, וזה, תסלחו לי, קצת מחליא. חפירה עצמית היא פעולה אוננותית נורא, ובלי תואר שני וקצת נסיון בפסיכולוגיה מעשית אני לא בטוחה שאני יכולה להוציא ממנה משהו טוב.

בכל זאת הפתיע אותי לגלות דברים שאני לא רוצה לשחק. אני לא רוצה לשחק דמות שאיש לא אוהב. אני לא רוצה לשחק דמות אכולת קנאה (זוגית או אחרת), או דמות תחרותית. אני לא רוצה לשחק את בת הזוג שמקבלת בשמחה את זה ששותפהּ משכיב כל מה שמתחשק לו גם אם זה לא כולל אותה, ואני לא רוצה לשחק דמות שבריאותה הנפשית תלויה בתשומת לבו של מישהו אחר. בקיצור, אני לא רוצה לשחק כל דבר שפורט על טראומות העבר שלי (או סתם על דברים כואבים) וזה הזמן להתנצל עמוקות על כל מי שהרצתי לו גלומי סאנדיי ולדפוק את הראש בקיר בתהיות "איך, איך העזתי לגרור החוצה טראומות של אנשים לשם הבידור הזול?" וכיו"ב.

"ולך לא מפריעה כל הנורדיות הזו?" הקשיתי אל ההר.

( נברנות נורדית )

זה הגשם השלישי החורף, אבל הראשון שאני מרגישה, ולו רק כי הוא תפס אותי באמצע ההליכה לעבודה. שעת ההליכה בבוקר הפכה ממטלה מרגיזה לזמן איכות מדיטטיבי עם שלל הסיפורים בראש שלי מאז ששיפר הציע לי פשוט לחלום כדי לעבד תשוקות משחק בלתי ממוצות; מזג האוויר האפור עד עונג הבוקר הבהיר לי שאני עושה הליכה ויהי מה, ואפילו לבשתי חולצה ארוכה וכובע צמר, למקרה שיטפטף. מטריה? מה פתאום. אני מאלה שאוהבות להסתובב עם מינימום מטען בכל מקרה.

( השאר. )

עם כל הלחץ בסוף היה סשן מצויין. הבנתי קצת לפני המשחק שהתמה היסטורית לא מתאימה לי ותהיתי איך לצאת ממנה; האמת היא שזה מוזר. אילתרתי סשנים וקמפיינים אינספור, ונדמה לי שהנוכחי הוא הראשון שממש שרטטתי לו חוט שדרה, עלילה מרכזית כללית, עוד טרם התחלתו. באורח בלתי צפוי, זה יוצר מצבים שהשחקנים משתעממים! שימו לב לסימן הקריאה לעיל, זה איננו תו שאני משתמשת בו לעתים קרובות, ופירושו שזה באמת תפס אותי לא מוכנה.

אצלי שחקנים לא משתעממים אף פעם, כי אני ממציאה את הסשן לפי מה שהם צריכים באותו הרגע: הנבל הראשי של הקמפיין יווצר כי מיצישחקן 1# נראה מפוהק בסשן הרביעי ורציתי לעורר אותו, והוא יהיה קוף ענקי כי למיצידמות 1# יש פוביה מקופים. זה עד כדי כך פשוט. ולכן, אם האנרגיות קצת נופלות, אני פשוט זורקת עליהם סצינת קרב ומאוחר יותר ממציאה למה הם הותקפו ועל ידי מי, וכך לאט לאט נארג סיפור הקמפיין. מעולם, מעולם לא השתעממו אצלי שחקנים.

...עד הסשן השני של הקמפיין הנוכחי, נטול השם, בו הדמויות ישבו בקרון מתנדנד והשחקנים פיהקו, ואני ניסיתי נואשות לגרום להם לזוז בכיוון הארטיפקט החבוי, והם לא עשו דבר - et voila, שעמום.זה היה שיעור טוב, ואתמול איך שהם התחילו להיראות פחות מרותקים זרקתי עליהם שתי סצינות קרב, תקיפה מינית וזומבי אחד - ומיד הכל הסתדר.

דומה, אם כך, שאצטרך לזכור את השיעור הזה; לשמור את קו העלילה הראשית קלוש ורופף מאוד, ועדיין לאלתר בששון מדי סשן. קיבלתי טיפה מחיאות כפיים בסוף (זה תמיד עושה לי את היום) ובאופן כללי שווה להזכיר לעצמי שכל הפרפרים האלה בבטן לפני משחקים זו שטות. אבל כשאגלה איך להיפטר מהם, רבאק, או אז אקטוף את פרס גאייגקס-פרויד.

שעה וחצי לפני סשן. סשן בהנחתה, פחות או יותר, כי בוטל אתמול, וחשבתי שנדלג השבוע, ואז הם התארגנו על סשן היום בערב, ומי אני שאומר לא, ובכלל טוב לראות את החבר'ה, ועוד אחרי ששנתיים ומשהו הדינמיקה הקבוצתית הזו לא הייתה בטריטוריה שלי, אבל רבאק, שעה וחצי לפני סשן ואיך זה שאני מרגישה ככה, עם כל שנות ההרצה בשלוף, עם מליון הרצות וויטצ'אפל וכל השאר - כלומר, אם אנשים היו יודעים אילו פרפרים יש לי בבטן לפני כל סשן. ואני יודעת שאני יכולה לאלתר משהו סביר לגמרי, ושאם יהיה לי מזל זה יהיה מצויין, אבל הם לא יודעים שזו רק שאלה של מזל, ושתחת האדרת המנצנצת הזו של מנחה מיתולוגית יש בחורה די מבולבלת שמוכרת שואו על תקן תוכן, ומתפללת שאף אחד לא ישים לב.

אז הסשן עוד קצת פחות משעה וחצי, ואני לא כאן, לא שם; הגב תקף שוב - אנשים שכואב להם הם אנשים נרגנים נורא, שמתם לב? - והראש שלי במקומות אחרים לחלוטין, ואני מנסה נואשות למצוא את העוגן שיקח את בליל התכנונים המבושלים למחצה שהנחתתי עליהם ויהפוך אותו לרוזטה, לאוזימנדיאס, לקמפיין שעובד, ונותרו לי רק ששים ושבע דקות ואני לא מוצאת מנוח וזה מלחיץ אותי, תמיד הלחיץ אותי, ולמה לעזאזל הלכתי בכלל למשחקי תפקידים ולא לקחתי מקרמה.

במזג אוויר הגיוני, אין שום בעיה לגמוא ברגל את המרחק בין מרכז גבעתיים למרכז תל אביב בשישים דקות. באוקטובר ישראלי, כשתחזית מזג אוויר מנבאת שרב לסופ"ש, זה פחות מגניב; אבל יש לי נעליים נוחות ושיער קצר, ובשילוב עם מוסיקה אלה שישים דקות של זמן איכות עם הראש שלי.

"מה אתה עושה כשיש סצינת רולפליינג שמשגעת לך את השכל?", כך אני לניר לפני יומיים. הסצינה הייתה נהדרת, ורדפה את דמיוני ודעתי גם יחד במשך יומיים, כל כך ככה שלא יכולתי לחשוב כמו שצריך. ניסיתי לצייר או אפילו לכתוב, והעליתי חרס (או פיקסלים מעוכים, במקרה הראשון); אבל ניר אמר "אני חולם", ופתאום הכל הסתדר. בזמן ההליכה, כשהמוסיקה שלו מתגלגלת בפלייליסט הקצר והאינסופי של Never Left Alone, המוח שלי מריץ תמונות משחק חסרות בושה ודביקות כמו מרשמלו נמס, ולאט לאט, תוך עיבוד חוזר ונשנה של הסיפור, אני נרגעת. ובכל זאת לקח לזה שלושה ימים.

---

שיער קצר. ג'ל לשיער, בפעם הראשונה בחיים. מחזיק אותו במקום. נוקשה. מוזר. מצחיק. הולך נפלא עם ליפ גלוס ומכנסי קורדרוי חומים, ואני מרגישה מחופשת לגמרי, לא איה, כאילו די בשכבה דקה ומנצנצת על השפתיים להסתיר את השמנה עם השיער הארוך והמוזנח שהיא עדיין אני, בתוך הראש שלי.

אלוהים, איזה ערב אורגזמי.

זה מתחיל בהליכה ארוכה עם שותפי להליכות למשחק (באמת הגיע הזמן שאתן לו שם קוד מסורתי. בואו נקרא לו "הר"). ובכן - הר, חובב ג'תרו טאל ורול פלייר מושבע, באותה תכנית שמירת משקל כמוני ועכשיו גם גר בסביבה; הוא נתן לי את הזכות לעצב את הסלון שלו, ולמרות שאני לא שוס עם עיצוב פנים, מאחר שהוא נוח (כלומר, כשדורכים עליו ואומרים לו "ירוק!" אז הוא קונה ירוק) והיה לו תקציב הגיוני, הדירה יוצאת ממש חמודה. זה שונה משמעותית מכל פעם אחרת בה עזרתי לאנשים לעצב חלל מחיה, כיוון שאיכשהוא לא היה מתח של אגו; לא פחדתי לדרוך לו על הבהונות ופשוט אמרתי את דעתי, והוא קיבל - או לא קיבל - אותה, אבל בחן, וזה הפך את כל התהליך לכיף לא נורמלי. הדירה שלו נראית טוב ומתקדמת יפה, ובדרך קפצנו לאיקאה ולכל מיני חנויות כלי בית והיה שם המון תענוג נקי (ממתחים או מהיסטוריה, כי אין לנו) והרבה הנאה מסדר ואסתטיקה. וג'תרו טאל; הרבה ג'תרו טאל.

אבל מאחר שאנחנו הולכים יחד כמה פעמים בשבוע אנחנו גם משחקים, ולא שזה משתווה להיסטריית המשחק עם הפולני לפני שנה - אבל זה נהדר, וממכר בצורה מדאיגה, ממכר יותר מוורקראפט. האמר היא שמאחר שרכשתי את שבע העונות של באפי באייקון, נזכרתי התמכרות מהי; זה כשאתה לא רוצה לעשות שום דבר מלבד [הכנס פעילות כאן]. זה מוחק מוזה, מחוייבויות וצורך בשעות שינה, וזה לא קרה לי כבר הרבה זמן. אה, ואני גם לא אוהבת את זה במיוחד; זה ריקוד עם תחושה של חוסר שליטה, שבתורה מזכירה לי את אלפיים ושלוש, שבעצם הייתה צלילה עמוקה ועלובה לתוך חוסר שליטה.

ובעוד באפי לא מזיקה (זה ייגמר בקרוב ובכל מקרה זה לא תלוי באדם אחר) הרי שהתמכרות למשחק רולפליי עם מישהו דווקא יכולה להזיק (אני מזמררת "אלפיים ושלוש" כאן). לא שאני טוענת שצלילת-ישראל נבעה מההתמכרות נטולת הבושה לרולפליינג, אבל הן שזורות זו בזו ללא הפרד כשאני חושבת על התקופה ההיא, ואולי טוב להיות זהירה.

אבל זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני משחקת רומאנס והתחושה היא בטוחה. אני לא מתאהבת בשותף שלי למשחק, אפילו לא קצת. אני מחבבת אותו מאד, ונהנית להפליא, אבל... ההרגשה היא לא כזו של ריקוד עם הסכנה, של פלירט עם הפלירט. אין כאן פלירט. אני לא מרגישה לא בסדר. וזה חדש לי, ודי נפלא, וההר צולל לתוך המשחק בלי בושה ובהנאה נטולת תסבוכים, וזה כיף, וזו הסיבה הראשונה שהערב הזה היה נפלא.

אחר כך הגיע ג'ונאס. כמה זמן לא דיברתי עם ידידי הדוקטור? מאז שטרקנו זה לזו את הסקייפ בפרצוף לפני שמונה חודשים? זה היה דפוק עוד בדצמבר, וינואר היה אפילו יותר גרוע... אבל אז התעקשתי, וניסיתי, ודחקתי, והפצרתי, והיום באתי על גמולי. זה דרש המון סבלנות ובעיקר לשחרר, לשחרר את הפחדים ואת התחושה הקפוצה והלחוצה, אבל ישבנו היום שעה בסקייפ - והוא נראה כל כך שמח, ורגוע, ומאושר עם הכזאתי שלו (נו, דקירת קנאה. למה לא. זו דרכו של עולם), והחיים כל כך מסודרים יפה סביבו עכשיו, והוא שונה מהותית מג'ונאס המיואש, הנשוי באומללות ונושא אבני הריחיים המיותרות שפגשתי לפני שלוש שנים. והשיחה איתו הייתה כמו... כמו לנשום מחדש, וכל הדברים שרציתי לומר שנה, הדברים שרק הוא מבין ונותן לי את הפלט המעניין, המרווה והבונה בעניינם - כל הדברים האלה נשפכו החוצה, והוא לא לעג לי כשגערתי בו שוב ושוב, נשפכת אל המיקרופון, כמה התגעגעתי אליו.

וכשסגרנו את הטלפון והעולם נראה ריק אחרי כל המלאות הזו, פתחתי סוף סוף את המייל וגיליתי שרותי שלחה לי את זה.

...מה שנקרא, כשהלב סוער, עוד טייפון יכול רק לשפר.

אז אני מאושרת. בתכלית. ומלאה מאד בהרבה הרגשות שמחות וסוערות, ואלוהים, אלוהים, אם רק הייתה דרך מספקת להוציא את כל זה. אין מספיק דרכים לעשות אהבה, I tell you.