שלוש-עשרה שנה שיש לי ל"ג (לייבג'ורנאל, יענו), אבל בשנה האחרונה הוא מפשל לעתים תכופות יותר ויותר, והיום, כשנחתה עלי תשוקת כתיבה הרבה פחות אופיינית מהרגיל, הוא היה בלתי זמין לחלוטין משך רוב היום. מאחר שכל העולם מרוס"ס בימינו, דומני שבקרוב אעקור מכאן למחוזות יציבים יותר. אולי אנבור אחר האפשרות לגבות את כל שלוש-עשרה-פאקינג השנים במהלכן ריירתי לכאן הגיגים, ואולי פשוט אומר לכל העסק ללכת לתהום הנשיה ולחפש מי ינענע אותו. פנג שואי, וזה.
למה את ערה בשלוש בבוקר, נאוורעל? למה תשוקת הכתיבה הפתאומית? בחיי שאין לי מושג. נזכרתי שכנראה לא כתבתי ביקורת על טרילוגיית ברטימאוס הנפלאה שגולו ושרולו העניקו לי ליום ההולדת לפני שנתיים; רציתי להתמוגג עוד בעניין מדריכי הציור ההם, לערוג (נוגות, כי אין דרך אחרת לערוג) אל הטיול בפולין, ולספר שגררתי את הגולגולת להליכה בשמש יולי הקופחת ושלשם שינוי לקחתי מצלמה, והתוצאה היא צילומים יפים של הגולגולת שאהבה נפשי, שרועה על דשאים מוריקים או עומדת עד ברכיה במים ועושה שריר, כל כולה דקיקות חיננית. כלומר, רבאק. האישה בגילי ואחרי שתי לידות, ועוד מעזה להגיע לכאן בג'ינס חדשים ולהתמרמר שמידה 34 (!!) לחצה לה אז היא לקחה 36. ועל זה האקסית הייתה אומרת - זונה.
אגב מידות, אחרי חודשיים של דיאטה כל כך עצלולית שאני לא מרגישה אותה, גיליתי בפתיעה שכל מאות הגרמים הללו הצטברו ושירדתי ששה קילו. עוד ששה למנאייק, ולרדת ששה קילו, כידוע, זו בדיחה. זה משהו שכשאני קצת יותר רצינית אני יורדת בשבועיים וחצי. אולי הגיע הזמן לשנס מתניים (Pun intended); אחרי הכל, יש פולניה בספטמבר, ואני רוצה לייצג את מדינתי בכבוד מול הפולני, שמכיר אותי רק בתור דמותי העגולה-אך-חטובה מאייג' אוף קונאן.
יהיה מוזר לפגוש סוף סוף את הפולני, אחרי שלוש שנים של קשר. הגולגולת כהרגלה שיסתה בי מוטיבציה ותמיכה אינסופיות, הפעם בצורת צילומים יפהפיים של פולין. האמת היא שפולין בצילומים נראית כל כך יפה, גם עם מרחבי הטבע הנינוחים שלה שכאילו נגזרו מפנטסיה מדיוואלית, וגם עם הארכיטקטורה המעורבת, רוסיה-בארוק-רומאנסק האף-טימבר (אני מתה על half-timber. זה עבד אפילו יותר טוב באיזה פרץ הלצות שואה נוראי, שבקצו מלמלתי את העובדה הזו ומיציקפטיין השיב מיד "צלבי קרש!" ונכנס, שוב, לפנתיאון). כל זה נפלא, אבל יש שתי בעיות עם פולין. ראשית, לעולם לא אשכח את הרשומות של אסף ברטוב אחרי ביקורו במחנות, או את נרצחי פינסק שטובעו בביצות; ושנית, מה שהרבה יותר רלוונטי לביקור נטול-המחנות שלי, פולין מלאה פולנים.
לפני חמש שנים פגשתי את הפולני הראשון שלי. הוא היה בן 16, בוורקראפט, וגילם אחת-לאחת כל קלישאה שאי פעם הוזכרה על פולנים. אי-אז מצאתי את זה משעשע. אחר כך קראתי שני ספרים של אנדרס סאפקובסקי (הספרים עליהם ביססו את משחק המחשב The Witcher). שם גיליתי שכל נאפס זניח, כל מוכרת תפוחים מחוטטת, ערפדה לוהטת או מלכה שולטת בספר הזה משתמשות כברירת מחדל ברגשי אשמה כדי להפעיל את סובביהן. מילא הנשים; גם הגיבורים המסוקסים, הזמרים המנומסים והעלפים המתעלסים, כולם עושים פווווווול מזעזע לכל הסביבה ואחותה.
והפולני שלי, ששיחק סוג של שכיר חרב רומי עם תסביך באטמן - גם הוא חפף לי את המוח בסחטנות רגשית סובטילית כסמיטריילר, מקסים ככל שיהיה. לא נותר לי אלא להסיק שצדקו החכמים ואין בדיחות על פולנים; ופולין, מוריקה ויפה ושופעת ארכיטקטורה והרים שיעשו לי לבכות מרוב יופי, מלאה באנשים כאלה בדיוק.
נאוורעל, אומר לי מוחי, השעה שתי דקות לארבע לפנות בוקר. האין דואב צווארך? האין ממתין לך גבר חלומותיך במיטה, ולצידו הספר השלישי בסדרת ברטימאוס המצויינת? הלא קבעת עם הצמר שתיפגשו מחר בבוקר, והאין נימוסייך לוקים בחסר אם תפגשיהו מפוהקת וטרוטה, כמו שאת עושה לגולגולת כל שבוע?
אבל, עצמי עונה לעצמי. רציתי לכתוב כל היום. ציורים! תיקנתי את נפריס (שוב) ופישלתי דיוקנאות של בחורים (שוב) ולמדתי פרספקטיבה עירונית (שוב) וגיליתי אופן נפלא לצרור את השיער מחוץ לכובע כשאני עושה את ההליכה השבועית לדיאטנית - מבצע שאין לזלזל בו, בהתחשב בעובדה שמדובר בתשעים דקות הליכה, בצהרי יולי ישראלי, פעם בשבוע; רציתי לספר כמה אני אוהבת את פסי השיזוף המחפירים שלי, כי הם נותנים לי תחושה של חופש ובריאות ומזכירים לי את אמא ומציירים בעיני רוחי את נאוורעל העולצת, זו שלא חוששת משש שעות הליכה, עם החיוך ההרפתקני וגישת ה"יאללה, תביא!" שאני עומדת לשווק לפולני (קל להיות כובשת-לב כשיש לכם רק חמישה ימים, כן?), ורציתי לספר שהצוציק התורן, אלוהים זוכר איך כיניתי אותו פה, נכנע לדרישותי ולא רק שאזר אומץ לצאת מהבית מדי פעם (למרות אותה פוביה מאינטראקציה חברתית) אלא גם התחיל להתיר לי לשמוע את קולו בסקייפ, ומשם השתחרר לדבר עם כל מי שרק רוצה, אחר כך הרהיב לעשות כן גם כשמשפחתו נוכחת בבית, ואתמול (אחרי דרבונים עדינים) עשה מנוי לחדר כושר ("מיצי, מתוק שלי, אולי במקום להשתעמם בוורקראפט תשתעמם על מכונת הליכה ותבנה לך שרירים וככה, עוד שלוש שנים, כשתהיה בגיל לגיטימי ועם שרירים של דוגמן, כל מיני בחורות ילמדו אותך לאן לדחוף את הפוביה החברתית שלך?"). איך הלב מתרחב, איך. אין לכם מושג כמה אני גאה בו על כל הפקקים שחלץ בחצי השנה האחרונה, וכמה, כשפער הגילים כה פסיכי שאני כבר לא יכולה לאמץ לי אותו כאח קטן, הוא פחות או יותר הבן שאף פעם לא יהיה לי. זה כה מגניב.
וכמובן, יש את ולנטינה. כרגע היא קופיף ורוד עם ציצת שיער שחורה וסמארק, אבל היא עושה לכל כך הרבה אנשים כל כך טוב שאני נהנית רק להתבשם באדים. כולם יכולים לומר מה שהם רוצים, אבל עם ההכרה הנוכחית בכל המדינה שחיים נורמליים אי אפשר לממן כאן, אני דבקה בשיטתי. לדידי, הצורה הכי טובה לגדל ילדים היא בפרוקסי.
...ארבע ואחת עשרה. לא שיש סיבה מיוחדת להקפיד על שעות שינה הגיוניות, ובכל זאת דוקרת האשמה בלבי. ואולי אני סתם מתכוננת לפולין.
לילה טוב.