כדרכם של ימים עמוסים במיוחד, אני נסוגה לכל עיסוק שהוא מאשר בטיפול בבעיה - שהוא, כנראה, מרתון טלפונים פסיכי. אבל הבוס מפריע לי כל היום - הצעות מחיר, טלפונים, פקודות, גערות - הוא טיפוס כזה, ואני גוררת טלפונים כבר חמישה ימים ולא מצליחה להדביק את הפער, וכמות הטלפונים שעלי לעשות רק עולה מיום ליום. היום היא עומדת על 93, אבל אנו עומדים בחצי היום ולא עשיתי ולו טלפון יחיד כי הבוס לא הפסיק להנחית דברים.

כך יצא שרבע שעה אחרי כניסתו למשרד אני לחוצה ונרגנת להחריד; כל דבר קטן מוציא אותי מדעתי. הנימה ההיסטרית והצרחנית של הפרסומות ברדיו, הווליום של המוסיקה גם אחרי שהוחלפה מרדיו זועק לקאט סטיבנס האהוב; הצלמת הרועשת שמתפרצת למשרד פעם בכמה שבועות, מפזזת סביב כאילו כל העולם מתנדנד לה מהאצבע הקטנה, וצעקותיו של הבוס על מגוון ספקים ואנשי מקצוע, כולל אשתו. אל תבינו אותי לא נכון, הוא ממש בסדר - אבל הוא נוטה להתנהל בגערות ובצעקות, ואין ספק שזה מקשה על החיים שלי כאן. במיוחד כרגע, כשאני מתוחה כגומי.

זוכרים שהשתוקקתי להיות מכורה לוורקראפט שוב, להרגשה ההיא שלעולם לא משעמם לי כי תמיד יש מה לעשות? אז קיבלתי אותה איכשהו - אל תשאלו אותי איך - ולראשונה בחיי יש לי גירוד מעיק כזה בירכתי התודעה, כי אני חוזרת הביתה בארבע ודוהרת לתוך המשחק, שם אליסטר ואני טוחנים דרגות ורולפליינג עד רבע לחצות, אז אנו (קצת בקושי) מתנתקים, מתקלחים והולכים לישון. אנו מבשלים, אוכלים ומתחזקים את הבית כמו שצריך - רוצה לומר, אנחנו מקיימים פעילות אנושית תקינה, גם חברתית מחוץ למחשב, אבל אני כל הזמן -רוצה- לשחק, וזה קצת מטריד אותי. זה היה בסדר כשהייתי באבל; עכשיו, כשאני מאושרת למדי מהחיים, הרצון הזה להחליף כל פעילות במטחנת וורקראפט נותן לי הרגשה קצת לא בריאה.

אבל זה כיף, וכל פעם שאני מסתכלת על הסינטיק (סינטיק!!) החדש שלי ומרגישה רע שאני לא מציירת, אני מזכירה לעצמי שזמן של כיף טהור הוא דבר שאסור לזלזל בו, ושהעובדה שגם כשאני מתיישבת לצייר זה לא הולך לי, אין פירושה שאני משחתת את זמני בהבלים. מתישהוא תגיע השראה בוערת מספיק, ואז אני אצייר. אני יודעת שזה יקרה, ומשתדלת שזה לא ידאיג אותי. קצת מרגיז שגם כשאני עושה דברים שאני אוהבת בתכלית, כמו להמציא סיפורי משחק לאנשים בוורקראפט, אני כל הזמן מוטרדת בשאלה למה אני לא עושה משהו יעיל עם הזמן שלי, כמו לצייר. פוי, כמה פול.

חוצמזה, פברואר. לא התכוונתי שהחודש הזה יהפוך לעשרים ושמונה ימים בשנה בהם אני רגישה ונרגנת, אבל עצם שם החודש עושה לי קצת איכס, ואנו רק בראשון. אני צריכה לפתח חסינות לעסק הזה; אולי ארגיש הקלה אחרי החמישה עשר, אחרי האזכרה השנואה. אולי העובדה שאלסטר יהיה שם תקל על הדברים; ואולי אני צריכה להפסיק לאונן על המקלדת ולהתחיל לעבוד כבר, רבאק, במקום הפרוקראסינציה הזו.

"אין כזה דבר 'מאושר מדי'", גער השרולו פעם. ניסיתי להסביר לו שסוג האושר ההוא שמתיש אותך רגשית הוא לא דבר נוח, ובעצם תמיד נדמה לי שאירועים גדולים או מפעימים סובלים מהתסמין הזה. נסיעות לאנגליה כדי לפגוש את החברים שאתה אוהב ורואה רק פעם בשנה, נגיד. או חתונות.

הנסיעה הזו לא סבלה מהפרפרים המעיקים אלא הייתה מושלמת מתחילה ועד סוף, רגועה-רגועה וממלאת מאד. למעט חצי שעה במינוס עשר מעלות ובלי מעיל בלילה הראשון, הכל הלך חלק ובלי שיהוקים כלל.

הייתה חצי שעה של לב דוהר כשחיכיתי לטייני בלוטון, אבל כשהוא הגיע - ונראה אפילו יותר הורס מבשנה שעברה - פשוט הסתערתי לזרועותיו, ובכינו קצת ואז הכל נהיה בסדר. החזקנו ידיים באוטובוס לאוקספורד ואז העברנו יומיים של שיחות נפש וציורים יחד, ואז שלושה ימים עם שאר החבר'ה. צילומים נבחרים יגיעו אחר כך; מה שחשוב הוא שההרגשה הייתה שונה. בשנה שעברה דברים היו קצת מתוחים - פעם ראשונה והכל - ואילו בסיבוב הזה כולם היו רגועים ולבביים יותר, וזה פשוט היה... כמו ליפול לבריכה חמימה. עצם העובדה שברור לכולנו שתהיה פגישה נוספת עוד שנה, הפכה את המפגש למתוח פחות.

אז אבינגדון, אוקספורד, שלג, תערוכת סטימפאנק (ותודה להאטי שהביאתני עד הלום, צילמתי עבורך עד-כלוֹת), חתונה קטנטנה אחת ואינסוף חיבוקים; והכי טוב, סוף סוף, שיחה של שעה עם יארקו שאהבה נפשי, אליה ערגתי מאז שנמנעה ממני בשנה שעברה.

חזרנו בחמישי בערב ובבוקר שישי כבר הסתערנו לתוך וורקראפט, צמאים לחברים שהשארנו באירופה. פתאום כולנו משחקים שוב, ולא בלתארגיות השחוקה המוכרת; המשחק איננו מטחנת דרגות עוד, אלא פלטפורמה לבלות בה זמן ביחד, וכולם מוכנים להשקיע מאמץ כדי להיפגש ולמצוא שם פעילות משותפת. נדמה לי שיקח נתח זמן הגון כלשהוא עד שאתאפס על הכאן והעכשיו.

הכאן והעכשיו מורכבים מעבודה, חברי קבוצת האפוקליפסה אליהם התגעגעתי עד מבוכה, הסינטיק (סינטיק!!) המופלא שמצליח אפילו להוציא אותי מוורקראפט, והדיאטה שחירבתי בטיול (לא ששלושה קילו נוספים מפריעים לי. להפך, נדמה לי שהפנים שלי נראות יותר טוב). לפני, מאחורי ובתוך כל אלה שזור לבלי הפרד האלסטר ההוא, המופלא, שהופך כל רגע בחיים למשהו טוב יותר. העולם מפחיד פחות כשהוא איתי, ומצחיק הרבה יותר, ויש לי עוד שני טקסי חתונה להצהיר על כך נוכח כל היקום ואחותו. אשרַי.

ב-1997 הייתי עם נמרוד בתערוכת חומרה. חברת Wacom הציגה שם, לא רק את לוחות הציור שלה - אז זה נקרא "טאבלט" והגיע עם חיבור סיריאלי - אלא גם משהו שמרח אותי על הרצפה וגרם לי לרייר: סינטיק.


סינטיק. סינטיק, סינטיק, סינטיק. נייר דיגיטאלי. הקטן שהוצג שם, בגודל מחברת רגילה, עלה 3000 דולר. ריירתי, רציתי, פינטזתי, חלמתי. חיכיתי עשר שנים ובדקתי שוב, והוא עולה 6100 שקל. אם מזמינים אותו מאמאזון ומתארגנים שישלחו אותו מאנגליה אלי אפשר לסגור את זה בקצת יותר מ-4000 שקל. בקיצור, ויתרתי על זה. על הגדול - 12,000 שקל, למי שמתעניין - בכלל לא היה מה לחלום.

ותבוא שנת 2009. אחרי שוויתרתי גם על נסיונות נואלים לרמות את עצמי ולקוות להתארגן על אחד כמתנת חתונה, ואחרי שהודיתי שאלה חלומות נפשעים שמקומם לא יכירם במערת זוגית מבוססת שתי משכורות מינימום, אחרי כל זה פגשתי את אביב אור במסיבה. אביב אור יושבת ברשימת הלינקים של היומן הזה כבר שנה, כי היא מחזיקה בלוג נהדר על קומיקס וציור בשם "בלון דיבור", שהוא אחד המקורות הכי ידידותיים ונעימים למדריכי ציור ואמנות דיגיטאלית בעברית. לאביב אור, אם נחזור לנושא הרשומה, גם יש סינטיק. גדול. 21 אינץ'. הדבר הזה שעולה כמו דירה ושכל אמן מרייר רק מהמחשבה עליו.

נקצר את הסיפור, כן? באותה מסיבה הסתבר שהיא מוכרת אותו, ובדרדור מילים קצר אחד ירשתי את הסינטיק 21 אינץ' המיתולוגי של אחת האמניות שאני הכי מעריכה, ולא רק זאת אלא שאבא התעקש לשלם עליו כי "הציור בנפשך הוא" ובקיצור, את הרשומה הזו אני כותבת כשהוא כבר מחובר; למעשה, ישבתי עד שלוש לפנות בוקר עם הדבר הזה וניסיתי להסדיר את הנשימה ולקלוט שחלום בן שלוש עשרה שנה התגשם בהינף שבועיים ובמחיר הגיוני לגמרי. כל שנותר עכשיו זה לבטל את הטיול המיותר הזה לאנגליה, שמרחיק אותי מהסינטיק - סינטיק!! - החדש שלי לשבועיים ימים, בדיוק איך שקיבלתי אותו.

היה נהדר.

אבא התענג על הבית, התענג על הפינוק, התענג לראות אותי מבשלת והתענג על האוכל; צפינו בסרט כשידי מוגנבת לתוך ידו כמו שעשיתי בגיל שבע-עשרה בטיול שלנו ללונדון, החלפנו דעות והתרגשויות וצחוקים ברגעים הנכונים. השמעתי לו את "קשמיר" במערכת השמע המופלאה והוא געגע כילד שמח. קלפנו קלמנטינות יחד והוא אמר שניחוח הנרגילה נעים.

כשהקפצתי את העוף דילגתי למקרר להוציא משהו והוא הפזיל מבט פנימה ושאל למה התחתית מושחרת. זה נכון, כי המדף התחתון חוטף כל מיני מרעין בישין ונראה קטסטרופה, אבל במקום להילחץ משכתי בכתפיים ואמרתי לו שזה המקום היחיד שלא צחצחתי למִסדר כי לא חשבתי שיראה אותו, ואבא רק חייך. והבין.

היה לו רק טלפון אחד בכל הערב, וגם אותו הוא סגר מהר. בילינו יחד משבע וחצי בערב עד אחת בלילה, וזה היה זמן האיכות הכי טהור, כיפי ומוצלח שהיה לי עם אבא מזה שנים ארוכות. כן ירבו.

לא ברור לי למה היום הזה כל כך ארוך. הרי קמתי באחת-עשרה, והייתי עסוקה כנמלה מאותו הרגע; ובכל זאת השעה רק שלוש וחצי, ויש עוד ארבע וחצי שעות שלמות עד שאבא יגיע.

אלסטר בלונדון, וחוץ מהיותו שקוע בשלג (!) עד ברכיים הוא נהנה מזמן איכות עם אחותו; ואילו אני נהנית מכל רגע של הפרטיות הנפלאה שניתנה לי. אני מסתדרת עם אלי נפלא כשותף לדירה, והוא אלוף כשזה מגיע לנתינת מרחב מחיה; ובכל זאת נחמד לי לישון במרכז המיטה, או לסדר את הבית באיטיות ובדקדקנות כפי שאני לא נוטה לעשות כשהוא כאן, ולו רק כיוון שכשהוא פה אני מעדיפה לבלות זמן איתו מאשר לסדר.

אבל הוא בלונדון ואבא מגיע הערב. אבא מגיע זה תמיד אירוע חגיגי במיוחד ובאופן כללי אני מרגישה שלא רק שהוא עושה לי טובה שהוא בכלל מגיע לסקור את מרחב המחיה שלי, הוא גם תמיד כאן לזמן קצוב להחריד. מאז שעברתי לדירה הזו, לפני שנתיים, הוא ביקר אצלי ארבע פעמים; די מדכדך.

צחצחתי את הכל, כולל רצפת חדר האמבטיה שנראית בדרך כלל "כמו בית של טעוני טיפוח", אמא הייתה אומרת; קניתי פרחים רעננים, שטפתי כתמי טבק נרגילה וטינופות בישול שאני לרוב מדחיקה, קילפתי שלוש שכבות של גועל נפש מהכיריים (והחלטתי להציע נישואין למי שהמציא את "סיליט"), עשיתי את הכלים שאלסטר השאיר כשנסע ביום שלישי וכמו ילדה טובה גם ניקיתי את כל הירקות איך שהגיעו, קצצתו אותם לתוך קופסאות אטומות והכנתי את הכל לערב, כך שכשאבא יגיע כל מה שיישאר זה להקפיץ את העוף. אחר כך סידרתי יפה את התפוחים והקלמנטינות (לא ידעתי מה יעדיף לקינוח) בסלסלה, ולסיכום עברתי על הפאנלים עם מברשת קטנה.

אני נזכרת באיזה סיפור שובר לב שאמא כתבה פעם, על אישה שמאוהבת נוראות בשכן שלה, על איך היא מכינה הכל לקראתו ומתאמצת, קונה חולצה יפה והכל, ובסוף הוא מבטל ומסתלק והיא נשארת שם לבד, לבושה בחולצה החדשה; קראתי את זה כשהייתי בת אחת עשרה וזה גרם לי לבכות, וגם עכשיו כשאני חושבת על זה הדמעות מדגדגות. יש משהו כל כך עלוב ושובר לב כשאתה מתכונן באופן מוחלט כל כך לבואו של מי והוא לא מגיע, או מגיע ומיד מסתלק. אני תמיד ככה לפני שאבא מגיע - נלהבת ככלבלב ומודאגת כאווזה, להוטה לרַצות וחוששת לחטוף על הראש. אני מקווה שהפעם הוא ישאר קצת, שיאמר דברים טובים על הבית שלי, שייהנה מהאוכל ומהסרט. אני מניחה שזה גם מסביר למה היום הזה נמתח כל כך בעיני, והאמת היא שעכשיו כשאני מסתכלת לצורך הזה ישר בעיניים הוא לא מוצא חן בעיני בכלל.

יום אתמול הנחית שפעת מסוחררת, שאיפשרה לי להישאר היום בבית. סחרחורת כשיושבים זה כיף, כמו רכבת הרים, רק בלי הפאניקה; נדמה לי שזו בכלל דרכו הפסיכוסומטית של הגוף למתוח קו גבול נוכח הפאניקה האמורה, הלחץ מהעבודה והנסיעה וכל זה, ובכל מקרה יום בבית היה נעים במיוחד. זה גם היה יום ההולדת של אלסטר, אבל מאחר שהיה לנו כריסטמס וראש השנה ותכנוני חתונה ונסיעה, יום ההולדת קצת טבע בכל זה. קניתי לו שוקולד והוא לא מתלונן.

אבל מאחר שהוא טס מחר - ונעלם לי לשבוע, ואין לי מושג איך אעבור את הלילות בדירה בלעדיו אחרי שנה צמודה - ארזנו הכל יפה היום, בדקנו שוב את מועדי הטיסות וכל זה. אני אלופה באריזה ומקפידה תמיד להתארגן מראש על התחבורה, כיוון שיש מעט דברים שמפחידים אותי כמו ללכת לאיבוד בארץ זרה. לפעמים חברים אוספים אותי מהשדה, לפעמים אני פשוט מבררת בדיוק לאן להגיע ואיך לצאת משם, אבל הפעם היא הפעם הראשונה שאני לא נוסעת כתפרנית אלא קצת פחות בלחץ כספי. קשה לקרוא לזה "סטייל", אבל התחושה מאד בטוחה ונעימה.

הולך ככה: הייתי אמורה לנחות בלוטון בחצות, לנסוע שעתיים ללונדון, לבלות את הלילה אצל ההורים שלו, לקום בשש בבוקר, לנסוע שעתיים בחזרה ללוטון, לאסוף את טייני ולנסוע איתו ליומיים ציור-ושיחת-בנות שלנו באוקספורד. מפגר, לא? ועוד אלסטר התעקש לבוא לפגוש אותי בשדה, ולשרוף לילה שלם (והרבה כסף) בהתניידות מייגעת. במקום כל הגשעפט הזה פשוט שכרתי חדר במלון בלוטון. המונית תאסוף אותי מהשדה, תשים אותי במלון בו ממתין לי חדר חמים עם מקלחת וכל מה שצריך, ובבוקר אקום לי בנחת ואלך לפגוש את טייני. זה נשמע אווילי, אבל ההתארגנות הנוחה הזו פשוט עושה לי טוב. זה חוסך הרבה מאוד נסיעה מיותרת בלילה, בארץ זרה, כשאני עייפה אחרי יום של שדות תעופה. זה גם גורם לי להרגיש קצת יותר עצמאית איכשהו, וזה אפילו יוצא יותר זול.

הבעיה היחידה היא כמובן שעכשיו, אחרי שארזתי הכל יפה, הזמנתי מלון ומונית והתארגנתי כמו שצריך, עדיין יש לי שבוע עד הנסיעה. שבוע שלם. בלי אלסטר. עם עבודה בה אני אמורה להתרכז. עם חתונה (ראשונה מתוך שלוש) ממשמשת ובאה, ועם התרגשות מדגדגת בחזה, מהסוג שקשה להכיל. אוף, שיבוא כבר.

יותר מדי דברים להספיק בעבודה. לא ישנתי מספיק בלילה כי נתקע לי איזה רעיון רול פליינג בראש. אלסטר נוסע מחרתיים. חיפפנו את הזמנת החתונה עם אלמנטים מוורקראפט שרק אנחנו מבינים אבל לפחות גמרנו עם זה. יש לי יומיים להתארגן על ביגוד תחתון שאשכרה הולך עם שמלת החתונה שלי (זה צריך לתמוך, למלא, להרים ולתת צורה כללית, אבל אסור שיהיו לזה כתפיות או גב, ורצוי שגם פרונט לא. בקיצור, אני צריכה חזיה בלתי נראית); יש לי יומיים לארוז את כל הגשעפטים כי אלסטר נוסע עם המטען שבוע לפני (לא שיש לי הרבה מטען, אבל הרעיון של עכשיו-עכשיו-עכשיו מוציא אותי מדעתי); יש עומס פסיכי בעבודה כי כולם מתחילים להתכונן לפסח אבל הראש שלי באלף מקומות במקום כאן ואני נוסעת עוד שבוע; אם יש משהו שאני גרועה בו זה תעדוף זמנים; הייתי נותנת את אצבעו של מי בתמורה למכתב מקריסטין; האם אני רוצה הינומה או פרחי בר בשיער? איך יכול להיות שאפילו חתונה זעירה כמו שלנו יכולה להלחיץ אותי כל כך? למה אין שבוע חופש מהעבודה פק"ל לפני כל חתונה, ואפילו יש לך שלוש?

הסתבר שלבוס יש יומהולדת היום. כלומר, הסתבר שלוש דקות לפני שהוא הגיע המשרדה. שעטתי החוצה למצוא משהו הולם - הוא בעלים של הוצאת ספרים אבל לא אוהב לקרוא, ורציתי להעניק לו דברים טובים באמת שגם משמעותיים בעיני (אמרתי שאני מוקירה אותו מאד, כן?). בסוף קניתי את גירסת הדיוידי של שם הוורד ושל הנסיכה הקסומה, צירפתי להם ספר של מאגריט, ומאחר שהבוס נראה שמח בכנות נדמה לי שקלעתי כמו שצריך. הוא יהיה הרבה פחות שמח כשיגלה שבמקום לעבוד אני כותבת בל"ג, אבל אלוהים אדירים, יש כל כך הרבה עבודה וכולה דחופה, שאני פשוט מחפשת לברוח. עוד חמישה ימים אני יוצאת לחופש, עוד שבוע אני טסה; אוף אוף אוף, שיעבור כבר.

איזה יום נהדר יש לי עד עכשיו! רק רבע לאחת, אבל הגעתי לעבודה בתשע ומאז אני טוחנת עבודה - עבודה מעניינת, של ממש, עם הצעות מחיר והתעסקות ברובד הכי אנושי של אנשים (מנהלי רווחה אף הם אנשים, התדעו); יש התעסקות מול הוצאת פינגווין בעניין תרגום אחד הספרים שלהם (אולי יתנו לי לתרגם, אולי-אולי? ואם לא אצלח, אולי לפחות אוכל להפיק את הספר מתחילה עד סוף? זה נשמע לי כל כך כיף!), יש העלאת רעיונות ועיצוב אתר והבוס סומך עלי ומאפשר לי מרחב עבודה ואילתור, ואני פשוט פורחת. אני מרגישה לגמרי על הגל.

לבד מזאת - היום ומחר יש התעסקות מחוך-ותכשיט-לשמלה אצל מיצי המעצבת, וזה מעודד אותי - לא רק כי אני נלהבת לראות את זה מוכן כבר, אלא כי אם זה יעבוד אז בשישי בבוקר כל נושא שמלת הכלה יהיה מאחורי, וישאיר לי זמן להתמוגג מיופיה, להתעצל, לעשן ולעשות כאילו אני נורא עסוקה לקראת החתונה. טוב, צריך לקנות טבעות, אבל זה בקטנה.

אנגליה עוד שלושה שבועות. פתאום קלטתי שאין לי מעיל מתאים, וגם לא מגפיים. מרגיז אותי לקנות מעיל חם מספיק ובאיכות טובה, שאלבש כנראה רק בטיולים לחו"ל ויעלה הון וחצי; כנ"ל לגבי מגפיים, בעצם. אני מנסה למצוא דרך ללהטט מסביב, אבל אחרי אפיזודת התכשיט (לנסות לאלתר. חנות תכשיטים. שמונה שעות עבודה שלי ושל מישהו מהחנות. מאה חמישים שקלים. זה התפרק לפני שהגעתי הביתה), אני מתחילה לחשוב שלפעמים פשוט עדיף לשלם מחיר גבוה עבור מוצר איכותי ולהסתובב בהרגשת בטחון.

וסתם כהערת שוליים נחמדה - לפני חצי שנה מישהי ב"שר הטבעות אונליין" הייתה מאד נחמדה אלי, ולכן ציירתי אותה ופרסמתי את הציור בפורומים של הגילדה. מישהו משם פנה אלי אתמול כי זכר את הציור; הוא כותב מגזין פנטסיה-מד"ב עבור איזו חברה בפאקינג דובאי והוא הציע לי לאייר לו. התשלום לא שוס, אבל עצם הסיפור והרעיון כל כך מגניב שאמרתי כן בכיף. נראה לאן זה יתפתח.

ועכשיו - עובדים. לה לה.

מישהו כאן יודע איפה אני יכולה להשיג את השיר "עיניים שלי", לא בביצוע של יורגו דלאראס או של פוליקר, אלא בביצוע מקהלת הנשים עם הפסנתר? אם זה דיגיטאלי או שאני צריכה ללכת לקנות את הדיסק, לא איכפת לי - אבל אין לי מושג איך להתחיל לחפש את זה. העלפ?

התגלגלתי אמש לאתר קמפיין ישן, שפעם התאהבתי נוראות באחד משחקניו. זה היה ממש מזמן והכל חלף עבר, אבל ההוא - הייתה לו חברה אז, וגם לי היה חבר. סופו של דבר שההתאהבות ההיא יצאה מפרופורציה, ואחד הדברים שהפכו אותה לקלה כל כך - ולהרסנית כל כך - הייתה העובדה ששיחקנו סיפור רומנטי בינינו.

עלעלתי אתמול בסיכומי הקמפיין ופתאום הבנתי משהו. תמיד חשבתי שאני הייתי הצד המפגר היחיד, שאני יזמתי ותזמרתי את המשחק הרומנטי כדי שאוכל לטעום את ההרגשה מול השחקן ההוא; אבל קריאת המשחק ממבט של אלף שנה קדימה, ושל אישה עם קצת יותר נסיון עם משחקים ועם החיים, פקחה את עיני.

אני משחקת שם את מיצי-סו זכת הנשמה, המתגלגלת לחצר מלוכה מושחתת ומתחילה לנסות להושיע את האצולה המקומית. קראתי את הסיפור במבוכה גוברת והולכת, כי מיצי-סו פשוט עוברת שם את החבר'ה אחד אחד. היא מתאהבת בכולם, וכולם משתפים פעולה. זה פשוט ריקוד אחד ארוך ביני לבינו, בו שנינו מורחים תירוצים שקופים מעל העובדה שבא לנו אחד על השני (בואו לא ניכנס לכשרותה המוסרית של התופעה כרגע, זה לא הנושא). השורה התחתונה היא ש-הוא- העמיד לי אינסוף מצבים רומנטיים, שוברי לב, דביקים וטעונים אירוטית. פעם חשבתי שאני הובלתי (או אפילו גררתי בכח) והוא רק שיתף פעולה, אבל אחרי קריאת אתמול אני מבינה שזה היה הפוך, או לפחות - שהייתה בזה מידה הגונה של הפיכות.

אני לא בטוחה מה זה גורם לי להרגיש. הקלה על כך שלמרות הכל לא הייתי הצד היחיד שרצה שם כל כך? אולי סילוק מסויים של רגשות אשמה שאפילו לא הבנתי שנותרו, על כך שאולי תמרנתי דברים, עשיתי מניפולציות ונדחפתי? אולי רמז לכעס עליו, ששיחק איתי את המשחק הכי מסוכן בקטלוג בלי לחשוב שאולי זה אשכרה יעבוד ואני אתאהב בו, כשלו לא רק שיש בת זוג, אלא הוא גם לא ממש מעוניין בשום דבר עמוק איתי?

בסופו של דבר הרי העסק כולו נטחן לעייפה, אבל קריאת ליל אמש מוסיפה לי נדבך של הבנה. אחרי כל כך הרבה שנות משחק, ועוד עם אובססיה על משחקים רומנטיים, אני מתקשה להאמין ששני אנשים יכולים לשחק רומנטיקה באינטנסיביות כזו בלי שהדבר יצהיר על מה הם באמת רוצים זה מזו; זה רק שלפעמים מה שהם באמת רוצים זה רק לפלרטט עם הטיפוס שמולם, לא יותר. לא חשוב כמה רחוק, מלהיב ועמוק המשחק מגיע. לא חשוב כמה הטיפוס מולם עלול להרגיש אחרת לגמרי.

איזה סופ"ש נהדר.

חמישי היה רגוע כי הייתי לבד במשרד, וזה היה מילוי מצברים נחוץ ונפלא; אבל ליל חמישי הביא בכנפיו תסכול ודכדוך, ושלוש לפנות בוקר מצא אותי מתמרמרת לאלסטר על כמה הערב היה מבאס, ועל כמה הדירה מדכדכת; דירת הסוכריה היפה שלי מבולגנת ומלאה ריהוט שאני לא יכולה להעיף. הסלון נרכש בכסף רב - כסף של אבא, שימו לב - והוא לא מתאים לדירה בשום צורה אבל אני פולניה מכדי להעיף ריהוט שמיש במצב מושלם רק כי הוא לא מתאים. תפרי לו כיסוי חדש, הציע אבא, אבל הצבע איננו הבעיה - זו הצורה. הסלון שלי כחול, רך ונמעך וגזרתו מעוגלת, וכל שאר החדר מעוצב בקווים לבנים נקיים. לבד מזאת יש הליכון בסלון - אי אפשר להוציא אותו, בקיץ הוא מושיע אותי מהליכות בחום בחוץ - והכורסא הנוחה פשוט ענקית (ומעוגלת, לעזאזל) וסותמת את הסלון. ושולחן הקפה גדול מדי.

( Read more... )

האקסית ואני נפגשות פעם בשבועיים ללילה של ציור. זה סידור טוב; התגעגענו זו לזו מאד, אבל חברות כזו שהיינו רגילות אליה, של קשר קרוב ארבע פעמים בשבוע - וקמפיינים משותפים, ומה לא - יוצרת יותר מדי מתחים בינינו, וההיסטוריה תמיד מרימה את ראשה המכוער. כשאנו צורכות זו את זו לשבע שעות של שיחה-ציור-נרגילה פעם בשבועיים קשה ליצור עימותים.

( Read more... )

נשבר לי מהמפלצת הזו בחדר השינה. אני מעיפה את האליפטיקל לרחוב במוצאי שבת; אם מישהו יבוא לקחת אותו קודם, יופי.

* אנשים שכל הזמן מספרים כמה הם מוצלחים מחליאים אותי תוך שניות ואין להם צ'אנס לתקן את הרושם בעיני.
* כמעט כמו טיאייג'רים אכולי דרמה וסוחטי רגשות.
* מחוכים זה יקר נורא. אני לא בטוחה שחתונה שווה את זה.
* הליכה בגשם יכולה להיות בסדר גמור כל זמן שיש לך נעלי גומי מבוטנות פרווה, ומטריה.
* תנור חימום קבוע ליד הרגליים = ירכיים צלויות. אני לא צוחקת, בשר ירכיי פשוט השחיר. ירכי-קאג'ון. זה לא כאילו אני חושפת את ירכי בפני מי מלבד אליסטר, ולו לא אכפת, ובכל זאת זה מבאס אותי. לדברים האלה לוקח חצי שנה להיעלם, וזה די מכוער.
* תה הקינמון של Celestial Seasonings הוא הדבר הכי טוב שאפשר להשיג בשקיקים.
* אם תחזור ותאמר מספיק פעמים "הו, כמה חשקה נפשי בקומקום" סופו של דבר שתקבל שניים. (אהבה ותודות למיציקפטיין ולהר, ששניהם הפתיעו אותי בקומקומי-כיריים באותו שבוע. האחד שורק, אבל השני הוא קומקום סיקסטיז מגניב, ושניהם הובאו במלוא האיכפתיות, מה שהופך כל מה שמרתיחים בהם להרבה יותר טעים).
* נשבר לי מכל המוסיקה שיש לי על ההרדיסק. אם יש לכם משהו טוב לשלוח, gief plx.
* אני לא מבינה איזה פסיכופט ירצה לארגן חתונה סטנדרטית כמו שהן לרוב נראות בישראל. זה נשמע לי כמו משהו ששותה ממך שנות חיים.
* אפילו לארגן אחת קטנה זה לא שוס, בהתחשב בכך שזו אולי המסיבה היחידה שאני מארגנת בה ממש, ממש ממש חשוב לי שכולם יהנו.
* הייתי אומרת אוף, אבל אני במצברוח די טוב.
* מיף.

עוד קשקוש לא מוצלח עם הבוס ביום חמישי. חזרתי הביתה בארבע , בכיתי לתוך הכרית והלכתי לישון. ליל חמישי היה נחמד, עם ארם ומאיה ושמלת החתונה, ובשישי כבר קמתי במצב רוח טוב והבאתי לאליסטר סופגניות ואמארטו למיטה, כדי לערב מסורות חנוכה וכריסטמס. שישי אמנם היה מעוך מעודף קפאין ולכן נמנמתי את רובו, אבל בסה"כ הסופ"ש היה מלבב, למרות שלא ממש ציירתי בו. אתמול בלילה התכרבלנו והיינו מאוהבים עד דביקות, ונרדמתי מחוייכת כשאפי קבור בגבו.

ואז קמתי הבוקר וכל בעתת הכשלון התעסוקתי שאני חבטה בי כמו בעיטה במעיים, כמו פיל אוויר קרקע. פשוט... קמתי והתחלתי לבכות וזה לא נגמר, תוך חפיפת ראש של בוקר ובליעת הקיווי ביוגורט, וידעתי שאם אשאר בבית זה רק יהיה גרוע יותר; התחושה הזו של בכי בלתי נשלט שלא עומד בפרופורציה למציאות היא כזו שאני שוכחת כל פעם, וזה כל כך... מפחיד אותי כשזה קורה, ובין פאניקה מהרעיון שאני פסיכית, לבין פאניקה מהרעיון שעומדים לפטר אותי, לבין פאניקה מחוסר השליטה, קשה לומר שזו איכות חיים.

אלי ליווה אותי לעבודה, תכשיט שכמותו, והגעתי לכאן בסדר והתחלתי לעבוד, אבל הדמעות תקפו אותי פתאום ואפילו אין לי מושג למה, ואני לא מצליחה לעצור.

מרוחה. מרוחה-מרוחה, כזו שצריכה להתרכז מאד כדי להקליד נכון. לחזור מבואסת מהעבודה (same old story), לזחול למיטה ולישון כמו בלטה במשך שעתיים. לקום כי יש סשן בקמפיין "בואו נתפור לאיה שמלת חתונה". להוריד שתי פחיות רד בול. לנסוע לרחובות, חוויה אקלקטית בפני עצמה. לחזור הביתה. שתיים ועשרים-ושתיים בלילה, מ-ת-ה לישון אבל יושבת במאזוכיזם מול דיוויאנט ארט ומחפשת מדריכי ציור מעניינים. האזניים מצלצלות, העיניים צורבות, אבל הגוף לא רוצה למיטה כי הוא דלוק על אני לא יודעת מה. שונאת את הלילות האלה.