Home
Bell
07 July 2009 @ 11:20 pm
I can't decide which one I'm more: An angsty teenager or a geek. Bottom line is still this: I listen to Cry Little Sister (embedded below) and I think of Turin Turambar.

*dignified sniff* Can't help it. It fits so well.

 
 
Current Mood: Cheery
 
 
Bell
07 July 2009 @ 12:08 pm

קורים המון דברים טובים. אליסטר קיבל עבודה אתמול, והם סבלנים כלפי העובדה שיקח קצת זמן לקבל את אישור העבודה שלו. אני מרוצה מכך שירגיש עצמאי, חברתית וכלכלית - והוא גם כנראה ירוויח בערך פי שתיים או שלוש ממני (לא אתגר גדול, ועדיין משובב נפש).

חוץ מזה, זה שבוע מטורף. בין פיצי, קפיצי ומיציקפטיין שהגיעו מחו"ל כולם ביחד, בין איזו עבודת איור (!!) ששיבצתי בזמני החופשי, בין (אולי) איזה פרוייקט כתיבה, שני משחקים בהתכתבות, כמה ריידים בוורקראפט וקמפיין אחד, יש לי מעט מאד זמן. האמת היא שלמדתי סוף סוף לתעדף דברים: העבודה קודם, פיצי קפיצי ומיציקפטיין אחריה, הקמפיין (עם קפיצי, שעוזב עוד שבועיים בחזרה לארצות הקור) אחריהם, ואז כל מיני דברים שקל לבטל, כמו וורקראפט, או קונאן, או חיי חברה. אז זה כיף, אבל מופרע ואינטנסיבי.

יש הרבה לחץ בעבודה, ודומה שכל מה שחשבתי שלמדתי עוד לא מספיק כדי שארגיש טוב. אני פרנואידית ונטולת הגנות, וכל מילה מהבוס זורקת אותי ליללות. אני באמת צריכה ללכת למיצילָה כדי לסדר את הראש, אבל שלוש מאות שקלים נשמעים כל כך הרבה... מצד שני, איכות חיים וזה.

המשחקים בינתיים מתחילים, סוף סוף, לספק לי את ההתמכרות שלי. מוזר שאני מריצה קמפיין למעלה משנה ולא מקבלת בו את מנת הדיפ-רולפליינג המרגשת שלי, אבל המשחקים בהתכתבות הולכים טוב ועושים לי קצת חשק לצייר, והכי-הכי - רוזטה. רוזטה, רוזטה. חשבתי שאיבדתי את היכולת להריץ שמונה שעות ברצף, אבל מסתבר שזה לא נכון. אם הם לא היו קוטעים אותי עם אילוצי התחייבויות אחרות, הייתי מרגישה כאילו זרקו אותי לימים ההוללים של לפני מותה של אמא. זה מעלה הרבה מחשבות על מה אני עושה לא נכון בשני הקמפיינים האחרים שאני משתתפת בהם - כמנחה וכשחקנית - אבל אין לי כח לתהיות עכשיו, אני פשוט נהנית מהרוזטה השוצפת. השחקנים לא מתלוננים, אנחנו סוגרים קצוות בקצב, ואתמול מיציסיקוס ומיציכוסית סגרו שלוש שנים של בילד-אפ כשהתנשקו סוף סוף. הלוואי שזה לא היה צריך להיגמר, אבל מיציקפטיין עוזב שוב, ואוף, אוף. אני צריכה את המזרק בווריד.

אני נורא רוצה להשתפך על הנשיקה הזו, אבל זה פורנוגראפי (ברמת החדירה לפרטיות, לא ברמה הגראפית). ואני מתגעגעת נורא לצייר את זה עם מישהו, או להשתמפרץ עד אין קץ בדביקות חסרת בושה - אבל עם כל האיורים אין זמן, ואוף, זה כיף, אבל שיגיע כבר החופש.
 
 
Bell

אני פותחת ל"ג כדי לכתוב משהו קוהרנטי וממוקד, כמה תובנות על טלמרקטינג; אבל עוד כשאני מקלידה את התגית המוכרת של יישור לימין, המוח שלי מדרדר, להכעיס, כל מיני פיסות מידע לא מעובדות שהוא רק רוצה לשפוך לל"ג. נגיד, שגיליתי שאם אני מגלגלת את השמיכה בצורת נקניק, ככה רק מתחת לצוואר, אז החוליה ההיא מציקה פחות. זה נשמע חסר חשיבות, אבל מאחר שעבורי מדובר באיכות חיים, זה שווה אזכור.
Read more... )
 
 
Bell
28 June 2009 @ 11:11 am

פעם הייתה איזו התכתבות ל"ג בירכתי היומן שלי, שעיקרה היה הטחת בוץ כללית. גדי היה מי שפקח את עינינו בהערה שמלווה אותי עד היום: "מעניין לראות," הוא ציין בלי ארס, "איך כולם אומרים דבר אחד ומתכוונים לדבר אחר." ואז הוא הדגים, וזה היה כל כך מביך ופוקח עיניים שמשם והלאה אני מנסה לחמוק מהעמדות פנים עלובות כאלה.

אז ישר ובלי מריחות, אני רוצה לומר שהגב הורג אותי ושכואב לי כל כך שקשה להתרכז, בעבודה או בכל דבר אחר, שזה מחרפן לי את השכל ושאני רוצה שיעשו לי "שה שה" מנחם, כי אף משכך כאבים לא עוזר.
 
 
Bell
25 June 2009 @ 02:58 pm


אלקטרודות מודבקות לגב, ארבע מהן, שתיים על השכמות ושתיים על בית החזה; הכבלים משתלשלים מאחורי ומחוברים אל מוקד המתח החשמלי אותו אני מחזיקה ביד, משהו בגודל קופסת סיגריות עם שני מחוונים ושתי חוגות הפעלה. "פשוט תפעילי," כך הדוקטור, "בעוצמה בינונית, ותמשיכי עד שאת לא מסוגלת יותר."

יופי, אבא. תודה, באמת. אני מפעילה.

להתחשמל, מסתבר, זה ממש מגניב. זה כואב, אבל מעין כאב כזה על גבול התענוג (ותאמינו לי שבי-די-אס-אם מעולם לא היה השטיק שלי), עם כל מיני תחושות גופניות חדשות בתכלית ומעניינות ביותר. מסתבר שכשמחשמלים את בית החזה, נגיד, לנשימה יש את אותה ההרגשה שמקבלים כשמעשנים יותר מדי בשבוע אחד; מין הדהוד חלול ועמוק שנמשך עד לעומק הבטן. עצבי הזרועות העליונות רגישים מאד (האלקטרודה נתנה תחושה כמו רגע נעיצת המחט כשמקבלים זריקה, רק שהתחושה הזו פשוט לא הפסיקה או קהתה משך עשר דקות), ואילו העורף שיגר זרמים חדים של משהו שאני יכולה רק לתאר כ"מלובן" ו"חד", אבל לאו דווקא כאב.

עכשיו קל לי לדמיין איך חשמל הוא מכשיר עינויים נוראי, והאמת היא שזה מבעית. רק המחשבה שעושים כזה דבר לאדם חי מצמררת אותי. נדמה לי שאפילו עם המכשיר הקטנטן שלי אני יכולה להגיע לעוצמה שתגרום לאדם לצרוח; לא דמיינתי, אף פעם, שגוף האדם יכול להעביר תחושות כאלה. שבירה אני יכולה לדמיין; תחלואים ופגיעות, חתכים - בסדר. אבל ככה? זרם חשמל דרך העצבים שלך, משהו שלא משאיר סימן או אפילו נזק? זה מבהיל.

למי שתוהה מה לי ולאפקט פרנקנשטיין: המכשיר נקרא "טנס" והוא אמור להקל מאד על כאבים שמקורם בשריר או בשלד, ובכלל זה פריצות דיסק. האמת היא שהבוקר כאב לי פי עשר, אבל אבא אומר שזה יכול לקרות, אל תתפנקי וזה ישתפר. אז יאללה.

דיווחים בהמשך.


 
 
Bell
22 June 2009 @ 10:39 am
...I'd go and visit Tiny in Holland.
And Jonas, in Sweden.
And Anders, while at it.
And I'll have that beer by Auschwitz with Bart.
And I'll spend a week or so, doing girly things with Rosa in Norway.

Yes.
 
 
Bell

השטיק הזה של "תחשוב טוב - יהיה טוב" פשוט עובד. אתה מגיב לעולם הרבה יותר טוב, ודברים מחליקים בנוחות משומנת, כשאתה מגיע בגישה חיובית. יש לי בעיות עם החרטוטים האנרגטיים שנדבקים להצהרה הזו, אבל אני יכולה להסביר אותה היטב עם פסיכולוגיה, אז זה בסדר.

אוטוסוגסטיה עובדת על עקרון דומה, וכך אני רובצת במיטה מדי לילה בשבוע האחרון, לרב בשעה חשוכה זו או אחרת, פרצוף קבור במזרן וזרוע מוגבהת בקלון-נכים על הכר כדי לא להפעיל מתח על הצוואר, ומשננת לעצמי: זה לא כואב, זה לא כואב, זה לא כואב. לפעמים זה קצת עוזר, לרב לא, ובכל מקרה אני קמה בבוקר קוצנית ומיזנתרופית, מוכנה לדרוס כל מי שלא יקדים לי בוקר טוב, ופריכה כדקדקי פרמזן. כשאומרים שהבריאות מעל הכל? וואלה, צודקים.
 
 
Bell
21 June 2009 @ 01:22 pm

רומנטיקה היא סם, ואין לה הרבה קשר לבן הזוג הנוכחי שלך.

ככה, לפחות, אני מקווה. לבוג'י בטח יש הארות מחכימות בנושא, אבל משפלי גילי המוגבל נדמה לי שהרבה מאד נשים, במגוון גילאים, מכורות לרומאנס; גם אם הן במערכת יחסים זוגית טובה, מספקת ורומנטית, הרבה פעמים יש גם צורך עז בדרמה ובפרפרי תחילת הדרך. אני זוכרת את עצמי קוראת את "שבט דב המערות" על נספחיו לכל אורך חיי הבוגרים, ולו רק כי זו רומנטיקה דביקה שלא נגמרת; ישנן תקופות בהן נמרחתי מול סדרות טלוויזיה שסיפקו לי את הסם, וכמובן שהצורה הכי טובה לצרוך אותו היא דרך רול פליינג, אם כי זה לפעמים בעייתי מסיבות אחרות.

אלי, בדרכו העדינה, שאל אם הוא לא רומנטי מספיק בשבילי. הסברתי לו שבחור שמכין לך נרגילות מראש כדי שיהיה לך מה לעשן כשאת חוזרת הביתה, שמשאיר לך פתקים דביקים ומתכרבל איתך תוך להג מתוק לא ייקרא לעולם "לא רומנטי". הבעיה היחידה של אלי היא שאנחנו ביחד מספיק זמן, וחיים שיגרה; שהוא לא איזה ברברי מסוקס בהיבוריה, שמטיל את הדמות שלי על כתפו ולוקח אותה למערה שלו כדי ללמד אותה את רזי השימוש בפרוות. ככה זה; חיים לחוד וסמים לחוד, וכל אישה שכתבה, קראה או נהנתה מפאנפיקשן יושבת איתי באותו צד של הגדר.

וכמו עם צורך בוער לצייר, הסם הזה מסוגל לשגע לי את הצורה. אני רעבה לו כל חיי, עוד מהימים בהם לא ידעתי לקרוא לו בשם, או שבלבלתי אותו עם שלל תשוקות אחרות; הוא משתקף באלף ימי תסכול - כשאני צופה אינסוף פעמים ב"קרח ואש" רק כדי לראות את טיגרה ואת לארן מתאהבים, כשאני מרפרשת בלי הפסקה את המשחק עם אבי ביער שבין העולמות, כשאני עולה על וורקראפט או על קונאן ותולה מבטים עלובים ברשימת החברים שלי, בטיפוס התורן שממלא את החלל ונמצא, להכעיס, אופליין. באינספור הפעמים שהאקסית ואני חלקנו את המחלה הזו, מציירות בשצף סצינות דביקות אל תוך הלילה ומשתמפרצות בהבנה ההדדית.

שלשום הסכמנו, הפולני ואני, להתחיל לשחק במייל. לולא היה אדם מעצבן כל כך, כנראה שהייתי נופלת שדודה לרגליו מפיקות-האשמה; אליסטר או לא אליסטר, יש גבול לכמה בחורה יכולה לעמוד במפלי גבריות מסוקסת. למזלי, הוא מסוגל להעיף לי את הפיוזים גם כשאנו סתם מתקשקשים, אז הכל בסדר. אבל המשחקים איתו היו בעיטת השראה פסיכית ישר לווריד, ואחרי שהודעתי לו שאין דבר כזה, אני לא מוותרת עליך ובוא נמצא פתרון, מצאנו. אתמול ישבתי וכתבתי לו את הפתיח למשחק; זה שנים שלא שיחקתי משחק טקסט טוב, ואני סקרנית לראות איך זה יצא - אבל הרבה יותר מזה אני רק רוצה את מנת הפולני המסוקס שלי, ואוטוטו יימחק הטקסט מכפתור ה-F5 במקלדת שלי מרוב רפרושים. יו, אני כזאת נקבה.
 
 
Bell
אילידאן, מחשבי האהוב שהושבת לפני שנה לטובת קרוֹם קטלְענק, המפלץ הנוכחי, זוכה לעדנה מחודשת. אחרי חודשים של צבירת אבק הוא עבר תחת ידיו האמונות של דני, שופצר וטוהר, והוצב אחר כבוד על השולחן שלי במקום העבודה. אני לא זוכרת אם פרסמתי בסוף את הרשומה בה התפעמתי מכך שהבוס שלי מרשה לי להביא מחשב משלי (כי מה שיש במשרד חולם על להיות 286 ודורש איתחול כל חצי שעה או שהוא נתקע). על כל פנים - זה המצב, ועצם העובדה שאני יודעת לחבר מחשב הביאה לי סוג של כבוד ויקר.

המקלדת מטונפת ברמה שמגעילה אפילו אותי, ומישהו קשקש עליה מספרי טלפון בטוש אדום (ואפילו מחק את חלקם בקו). נדמה לי שלא ראיתי מקלדות מוזנחות כל כך אפילו בצה"ל, ואני תוהה למה שמרו אותה בכלל. המצב הוא שהיא עטופה בשקית ניילון - שקית, לא אחד מכיסויי הפלסטיק ההם, בצורת מקשי מקלדת - ואני מקלידה מעל הניילון כי היא באמת נראית כאילו חפפו אותה בנזלת. רואים? ידעתי שתבינו.

חיבור מחשב ישן שהושבת בטרם עת הוא עסק אמוציונלי מאוד - משהו שגם דני וגם אני שכחנו. הוולפייפר הוא אותו נוף וורקראפט פסטורלי שצילמתי לפני שנה, גבעות מאלגור הירוקות, מופזות שמש, תחת גשם חמים; על הדסקטופ נחות תיקיות עם צילומים של אנשים שכבר לא בסביבה, ציורים חלקיים שהשלמתי מזמן על המחשב החדש, קיצור הדרך לאייג' אוף קונאן וכמה שירים ששלחו לי שמעולם לא העניקו לרמקולים מנוכחותם.

טרחתי שעתיים בחיבורים ובמחיקת זכרונות, בסילוק מיני תוכנות שהן בסדר בבית אבל אלוהים-ישמור במקומות עבודה, וכמובן שאז רגזו עלי שהשקעתי בכך זמן יקר שיכולתי להשקיע בטלמרקטינג. אני מאבחנת אצלי סממני כלב מוכה ביחס לבוס (אני כל הזמן מצפה שהוא יגיד לי דברים מגעילים נורא, או יאשים אותי שאני מרגלת, או יצרח עלי כשאני מסדרת את המשרד) - אבל הבוס הנוכחי ממש בסדר, ואני עורגת נואשות להערכה מצידו. יש הערכה, אבל המניות שלי צטונחות ביחס ישר לכמות העבודה שאני (לא) מצליחה להשיג, וזה מדכדך עד הרס. החלטתי שלא אניח לדכדוך או ליאוש לבלום אותי, ועל כן אני מרימה טלפונים בחמת זעם כל היום, מתקשרת, מתקשרת, מתקשרת, אבל יש משהו כה מייאש בארבעים וששה טלפונים רצופים שאף אחד לא הרים. בא לי לבכות.

זה לא רק שסתם מתסכל שאף אחד לא מרים - זה שהבוס טוען שאני מסוגלת ליותר, וזה בתורו מבעית אותי עם הרעיון שהערכתו הנדירה אלי תתפוגג, ומשם הדרך לאומללות ולפיטורין מוכרת וקצרה. ואני משקיעה את מירב מאמציי אבל זה לא עוזר לי בכלל, אני לא מביאה עבודה ואני מכניסה את עצמי למעגלים של אומללות.

מצד שני -

- המחשב הזה מחזיק פוטושופ בלי למצמץ.
- היחסים עם האקסית, עם רוזה ועם הדוקטור פשוט יפים עכשיו. חי ורגוע עם כולם.
- מישהי כתבה רשומת זעף כתובה היטב, ולא נגלה מי, אבל המילה "סטטיסטיקים" מגלגלת אותי מצחוק אפילו יומיים אחרי.
- הדיאטה הולכת טוב, נדמה לי. לפחות יש המון אוכל דיאטטי פסאודו-טעים בבית, מעשה ידי. מאזניים יגידו.
- אסי, סאם ואבשי מגיעים לביקור בארץ!

אה, שורות סיום. אין לי אחת. גם אין לי כוח להשנין אחת, עכשיו. או להתמודד עם האינגלישזמים המתועבים שלי-עצמי. דומה שאין מנוס מתה.



 

 
 
Bell
14 June 2009 @ 11:34 am

הכל טוב.

אלי ואני מאוהבים כמו שתי ציפורים מפגרות, ברמה של ללוות איש את רעותו לאוטובוס בבקרים ולנופף להתראות בחיוך דבילי ורווי געגועים; הבוס בעבודה מעריך אותי וגם אומר את זה לעיתים קרובות, מפרגן לי ומאפשר לי חופש; אבא נשמע שמח ועידו גם, יש מיני תוכניות חברתיות קטנות שמשמחות אותי, וצחצוחי השמן היחידים על שלולית חיי הם העובדה שאיבדתי את המומנטום עם הדיאטה ושחשבון הבנק ריק כרגיל. זניח.

אז למה, למה, למה אני על סף דמעות? אין לזה שום סיבה בעולם. אין. כלום. גם לא מבחינת תאריך. סתם אימה-חשכה נטולת בסיס, מחשבות על אמא, על עתידו של אבא ועל איך אתמודד איתו. המח אפוף ערפילים עצלים מהסוג ששולח אותי למיטה כדי לברוח, ויצרי דוחק בי להוריד ארבע פחיות רד בול (אבל דיאט!) כדי לסתור את הנמנמת וגם ככה, על הדרך, לשרת את ההרס העצמי הישן והמוכר.

בסוף אני אשתכנע שאין מנוס מהודאה בכימיה דפוקה בראש, אבל רבאק, אני לא רוצה. טוב לי בחיים. שמח לי בחיים. אני לא מבינה מה קורה פה.
 
 
Bell
11 June 2009 @ 07:19 pm

אחת הנגזרות המרובות של עבודה שאני נהנית ממנה היא המכתש בכמות ההגיגים שאני שופכת ביורנאל, וביחס ישר לכך, כמות הברדאק שמצטברת לי בתוך הגולגולת. זו רשומה שיושבת שם כבר כמה זמן, אבל פשוט לא מצאה זמן טוב להיחלץ. אולי גם הייתי צריכה זמן עיבוד.

עש"ו המתרומ"ם הוא "עולמו של וורקראפט" ה"משחק-תפקידים-רב-משתתפים-מרושת" (קרדיטים לגוזל ולאיתי חורב, בהתאמה). אין אורחים חדשים ביומן הזה, ולכן כולם יודעים שאני משחקת כבר שלוש שנים (ושבועיים), די ברצף למעט הפסקה של ארבעה חודשים בה זניתי באייג' אוף קונאן. כתבו רבות כמה וורקראפט הוא חרא ריקני וממכר שאיננו כיף בכלל, אבל אני רוצה לנקות את שמי ואת שם מרבית האנשים שעדיין משחקים איתי שם. עשיתי את זה בעבר, אבל אולי אחרי שלוש שנים יש לרענן את המניפסט.

מספר הדרכים האפשריות לשחק ווקראפט גבוה כמספר האנשים שמשחקים אותו (11,000,000, נדמה לי). מכאניקת המשחק מעוצבת למכר, כמו גם האגף הסוציאלי שלו ופריטתו האינסופית על יצר התחרותיות הממאיר בקרב כולנו. הרבה אנשים נשארים לשחק כי כשמשקיעים מספיק זמן משיגים את הציוד הכי מאאאגניב ואז כל מי שרואה אותך יודע שיש לך זין דיגיטלי ענקי. המכורים הציניים יאמרו שכל מי שרואה אותך יודע שאין לך חיים – ובסופו של יום, אם אתה משחק רק כדי למדוד את הזין שלך עם ציוד וערכי-תכונות, אתה באמת יוצא מהמשחק בידיים ריקות.

אבל לא בבית ספרנו. )
Tags:
 
 
Bell
10 June 2009 @ 10:24 pm


Following Dotan's urging to express our dark side on Dark Pheonix Day, and being nearly late at doing so, I can but use the old MORE RED! trick for the userpic. I'm attaching it here since it won't be the default one for long, and since I don't think it's very clever, I'll tell you something about my standard userpic instead.

I collect editions of Once On A Time, which, you might have noticed, is the one constant through this journal for the last eight years. My info is a quote, my account name is the villain and my online persona, and the userpic, well...

There have been several editions of this book since 1917. There's the victorian-looking one, all sweet art and delicate design, from 1923; there's the pocket edition, signed-by-the-author edition, Swedish edition, you name it. But my favourite is the 1962 New York Graphic Society edition, because they took one Susan Perl to illustrate it, and she did a fantastic work bringing the characters to life. I've often regretted the fact that in the Hebrew edition they skipped most of the art.

If I could have a bigger userpic then, I could choose between a few visuals of the wonderful, mean, clever, manipulative, love-hungry, delightedly-human Countess Belvane; deciding which one is the best for Dark Pheonix day would be the problem, but since none of those pieces actually works on a 100X100 format, I'm spared the dilemma. Still, some Belvane art is better than none, so I hereby present you with the abominable countess, just as she wears her most noble face at the poor Prince Udo (known as GetTheeHence to some dear people), who is, let's say, less than his best at that point. I think that's Dark Pheonix enough.

 
 
Bell
08 June 2009 @ 12:14 pm

בחלומי פולין נראית כמו גירסה פרה-אפוקליפטית תחת שמי ברזל מתערבלים; הבניינים מחריקים ברוח ושלג נגרף מהפסגות אל העיירה תחתיהן. דותן ובועז (??) מחזיקים הוסטל ישראלי מתפרק, ובין מלכות קרח לדמדומים מתחלפים אני מנסה, נואשות, למצוא את ברטוש. אבל אני בפלוטניצה והוא באושוויץ, הזמן קצר והממון עוד יותר, ונסיונותי לאתר אותו מעלים חרס. ברגע אחד נדמה לי שאני מבחינה בו – מגיח מהנהר כששמש פתאומית מפציעה ונוגהת עליו, אבל זה לא הוא; נמוך מדי. השני שאני מוצאת טוען שהוא ברטוש אבל שיערו שחור; אחיזתו גסה והוא לא נשמע כלל כמו ידידי הוותיק שלא ראיתי מעולם. אני נותנת לו עט – הרי מראהו לא מוכר לי, אבל כתיבתו כן, אבל הוא מסרב לכתוב, ואני מתמלאת תסכול עמוק ומתעוררת לתוכו, חצי שעה מאוחר מדי ובתחושה כאילו חטפתי מכות.

האמת היא שפחות או יותר חטפתי מכות. הפוסטמה קראה לי שמנה. בעולם מתוקן הייתי צ'אק נוריס והייתי עושה ממנה אוריגמי, אבל בנסיבות הקיימות רק קטפתי מעליה את משקפי השמש שלה, בזהירות, וזזתי לאחור – בעיקר כדי להעליב. לא ברור לי מה ניסיתי לעשות; המוח לא פעל באותה שעה.
Read more... )
 
 
Bell
03 June 2009 @ 11:41 am

נדמה לי שימי ההולדת הולכים והופכים מלבבים יותר משנה לשנה. אתמול הלכתי לעבודה כרגיל והיה סשן רולפליינג כרגיל, אבל כל הפרטים הקטנים עשו את היום: אליסטר שליווה אותי לעבודה, טלפונים מפתיעים יותר ופחות, החום בקולו של אבא, האהבה בקולו של אחי והלבביות הכללית מכל האחרים; כל טלפון היה נעים וחף מכל רמז למשהו רע. הכי מפילים אותי הדברים הקטנטנים והאינטימיים - הברזאולה מרותי וסוכריות ה-Jelly Belly מהסנסאיי - כמו הסלט שדיגס הביאה לפני שנה, מין הכרזת "אני מכיר אותך טוב, אני אוהב אותך". זה גורם לי להרגיש כמו טייפון אושר מהלך, עשוי כולו פרפרים.

תפוחים בקינמון עם פרוזן יוגורט ממאיה, יין מבעבע מנמרוד והמון חיבוקים חמים; תספורת אמיצה וכמה שעות יקרות עם אליסטר, שכרגיל ידע הכי טוב והציג לי את הדמו של משחק מחשב חדש - שרלוק הולמס חוקר את ג'ק המרטש. כאילו, ברצינות. Does it get any better? אפילו אם המשחק יהיה מעאפן, עצם הקונספט גורם לי לחייך כמו אהבלה.

בערב מצאתי בדל-אימייל מהאקסית שגרם לי תחושת שלווה גדולה, ומאוחר בלילה הגיע מייל מרוזה, עם קובץ צליל ובו היא מדקלמת (!) שיר. רוזה עם קול המרציפן שלה, מקריאה חרוזים עוטפים ומלאי אור; נאלצתי לרוץ ברחבי הרשת מעשה בלש, למצוא את הטלפון שלה בנורווגיה ולקוות שאני לא מתקשרת לאיזו רוזה מסכנה, בת שבעים מנומנמת ומופתעת שלא תבין מאיפה נחתה עליה הישראלית הזו. אבל ימי הולדת הם מטבעם שטופי מזל לאחרונה, וזו דווקא כן הייתה רוזה, והיא ספגה את כל עליצותי, בתוספת מנה מחליאה של דביקות והכרת תודה, והייתה החרוז המקסים האחרון בכל פניני אמש.

הערב - כרמן. ביום שישי - טוזיגים ורעים. ועוד לא התחלתי לכתוב על העבודה וכמה דברים זזים כאן מהר וטוב - אבל זה סיפור אחר, ויסופר בפעם אחרת.
 
 
Bell

אני מתה על ימי הולדת ועל מתנות. באמת. זה גורם לי להרגיש עטופה בחום ובאיכפתיות, ולא כאלה שנקנים באנגסט. מצד שני, אפילו לאליסטר לא ידעתי מה לענות על השאלה לעיל, ואז הבנתי שבעצם זה סימן די טוב.

אני לא צריכה שום דבר. ממש, כלום. יש לי כל מה שאני רוצה שאפשר לקנות בסכומים הגיוניים (בואו נשים את הפלזמה ואת הטיול לחו"ל בצד רגע); יש איזה סרט ואיזה ספר שמדגדגים לי, אבל אני לא מביכה את עצמי בפרסום וויש-ליסט בל"ג. תחת זאת, הריני לפנות לאגף המעשי:

לכל אוהביי ויקירי שעשויים להזדמן לקרבתי השבוע ולסבול מאימת פול היומהולדת, תנו לי לפתור לכם את הבעיה עם שלוש אפשרויות פשוטות. א. פרחים. ב. דובדבנים. ג. כמה שירים שאתם ממש (אבל ממש) אוהבים על יו-אס-בי נוח, רצוי בלווית הסברים למה אתם אוהבים אותם ואילו זכרונות כרוכים בהם. זונת אינטימיות, כבר אמרנו? אמרנו.

בתקווה שזה מפשט לכולם את החיים.






 
 
Current Music: Bollocks 2
 
 
Bell
31 May 2009 @ 10:28 am

"קללת האישה" זה שם טוב, וכולי קנאה שגברים לא עוברים את החרא הזה. זו כנראה הסיבה שאני שפופה משהו, אם כי אני נחושה בדעתי לא להכנע לדכדוכת שאין לה שום אחיזה במציאות. זה כולל תרגילי חשיבה חיובית מהסוג הכי מביך, אבל הם עובדים; ובין לבין, ועם אשת-הבוס המקסימה, אני לא נכנעת לפיק המאיים.

אבל לא כיף לחזור לעבודה. זה היה נהדר כל זמן שתפקדתי כמזכירה/מפיקה/מגיהה, אבל עכשיו שוגרתי בחזרה לטלמרקטינג ("הכסף הגדול", כך הבוס) וזה כל כך מגעיל אותי שאני מתחמקת מעבודה וכותבת כאן, וזו, כידוע, הדרך לבינוניות ולפיטורין.
Read more... )
 
 
Bell
24 May 2009 @ 10:39 pm


איה, כך הבוס בטלפון.
כן, בוס, כך אני.
רק רציתי לומר לך - כך הוא - שאני מאד מרוצה ממך. את עונה ועולה על כל הציפיות שלי. אני מרגיש שיש לי על מי לסמוך. את עושה דברים שלא יכולתי לתת לאף עובד אחר אף פעם. זה יתבטא כלכלית בקרוב.

אין בעיה בוס, אני רוצה לומר לו. רק תן לי להתעורר מהחלום הזה, לגלות שירדתי את חמשת הקילוגרמים האחרונים אבל שבדרך פלא נשארו לי ציצים, שאבא ואני נמות בדיוק באותה מילישניה ושבפחמימות אין קלוריות.


והמלכוד? לא ישנתי בכלל. המונולוג הזה, שלא הייתי מרשה לעצמי לדמיין בחלומות הכי רטובים שלי, אשכרה כוון אלי. בעולם האמיתי, במציאות ובשעות הערות. קולטים? כי אני עוד לא.
 
 
Bell
24 May 2009 @ 03:00 pm

אף פעם לא הבנתי למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים "תעשי סוויץ" או "זה הכל בידיים שלך" ושלל ביטויי הגשמה עצמית אחרים. האמת היא שכל תרבות ההגשמה העצמית מדיפה ניחוח שאנטי-שאנטי שקצת מבחיל אותי; כל העידוד הזה לחשוב חיובי ולומר שהכל בחיים בחירה שלנו תמיד דחה אותי.

מצד שני, אני זוכרת בבירור את ההבנה ששינתה את חיי - רוצה לומר, את תחילת הדיאטה; כשהדיאטנית הודיעה שדיאטה היא לא דבר שאפשר לעשות כלאחר יד. זה פרוייקט גדול, זה מאמץ, וזה לא יהיה כיף. זה ידרוש ויתורים קשים. ברגע שהפנמתי את העובדה שיש להקדיש לזה מאמץ וזמן - כי זו מטרה ראויה, גם אם זה לא כיף - זה עבד.

אני מקווה שהצלחתי לעשות משהו דומה בעניין העבודה. המקום הנוכחי מציע לי פקידגרפיקמזכירותכלבויניקיות, בתוספת ההברקה החדשה של הגורל - שיווק. מסתבר שאנשים חושבים שאהיה טובה בשיווק, על כן זה נכנס לרשימת התפקידים שיושבים תחת כותרת הכלבויניק, התפקיד הקבוע שלי בכל מקום.

מצד שני, החלטתי להפסיק להתייחס למקומות עבודה כאל עונש שאני לא רוצה להיות בו; לא פלא שתמיד מעיפים אותי, כשאני כל כך מרירה ומתחמקת כל הזמן. הרי יש לי שכל לא קטן; אני רק מסרבת לרתום אותו לטובת מקומות עבודה, שזה מטומטם, כי באגף העבודות שבחרתי לי בעשור האחרון, אין ולו אחת שלא יכולתי לבצע באופן מזהיר.

אני רק שבוע במקום החדש, אבל, כמאמר דני, העיניים מעייפות והידיים משמחות; כיף לי לעבוד בשצף קצף, ובינתיים דומה שמעריכים אותי כאן, נותנים לי חופש פעולה והרבה אחריות. בתקווה זה יתוגמל בכסף אמיתי ולא בדמי כיס אי שם בעתיד; בינתיים אני מתייחסת לזה בתור סדנת לימוד, ומקווה שאצליח להתמיד.
 
 
Bell
17 May 2009 @ 06:50 pm

לפעמים נדמה לי שהכל, כל דבר, מתכנס, מעשה פרויד, אל העבר הרחוק. אל ההורים. אל האקסית המיתולוגית. אל מיני קצוות שנותרו פתוחים מאחור, ומתאווים להיסגר בטרם יכה בנו, נגיד, איזה התקף לב בלתי צפוי בגיל שישים ושתיים.

Read more... )
 
 
Current Music: Bollocks 8