כדרכם של ימים עמוסים במיוחד, אני נסוגה לכל עיסוק שהוא מאשר בטיפול בבעיה - שהוא, כנראה, מרתון טלפונים פסיכי. אבל הבוס מפריע לי כל היום - הצעות מחיר, טלפונים, פקודות, גערות - הוא טיפוס כזה, ואני גוררת טלפונים כבר חמישה ימים ולא מצליחה להדביק את הפער, וכמות הטלפונים שעלי לעשות רק עולה מיום ליום. היום היא עומדת על 93, אבל אנו עומדים בחצי היום ולא עשיתי ולו טלפון יחיד כי הבוס לא הפסיק להנחית דברים.
כך יצא שרבע שעה אחרי כניסתו למשרד אני לחוצה ונרגנת להחריד; כל דבר קטן מוציא אותי מדעתי. הנימה ההיסטרית והצרחנית של הפרסומות ברדיו, הווליום של המוסיקה גם אחרי שהוחלפה מרדיו זועק לקאט סטיבנס האהוב; הצלמת הרועשת שמתפרצת למשרד פעם בכמה שבועות, מפזזת סביב כאילו כל העולם מתנדנד לה מהאצבע הקטנה, וצעקותיו של הבוס על מגוון ספקים ואנשי מקצוע, כולל אשתו. אל תבינו אותי לא נכון, הוא ממש בסדר - אבל הוא נוטה להתנהל בגערות ובצעקות, ואין ספק שזה מקשה על החיים שלי כאן. במיוחד כרגע, כשאני מתוחה כגומי.
זוכרים שהשתוקקתי להיות מכורה לוורקראפט שוב, להרגשה ההיא שלעולם לא משעמם לי כי תמיד יש מה לעשות? אז קיבלתי אותה איכשהו - אל תשאלו אותי איך - ולראשונה בחיי יש לי גירוד מעיק כזה בירכתי התודעה, כי אני חוזרת הביתה בארבע ודוהרת לתוך המשחק, שם אליסטר ואני טוחנים דרגות ורולפליינג עד רבע לחצות, אז אנו (קצת בקושי) מתנתקים, מתקלחים והולכים לישון. אנו מבשלים, אוכלים ומתחזקים את הבית כמו שצריך - רוצה לומר, אנחנו מקיימים פעילות אנושית תקינה, גם חברתית מחוץ למחשב, אבל אני כל הזמן -רוצה- לשחק, וזה קצת מטריד אותי. זה היה בסדר כשהייתי באבל; עכשיו, כשאני מאושרת למדי מהחיים, הרצון הזה להחליף כל פעילות במטחנת וורקראפט נותן לי הרגשה קצת לא בריאה.
אבל זה כיף, וכל פעם שאני מסתכלת על הסינטיק (סינטיק!!) החדש שלי ומרגישה רע שאני לא מציירת, אני מזכירה לעצמי שזמן של כיף טהור הוא דבר שאסור לזלזל בו, ושהעובדה שגם כשאני מתיישבת לצייר זה לא הולך לי, אין פירושה שאני משחתת את זמני בהבלים. מתישהוא תגיע השראה בוערת מספיק, ואז אני אצייר. אני יודעת שזה יקרה, ומשתדלת שזה לא ידאיג אותי. קצת מרגיז שגם כשאני עושה דברים שאני אוהבת בתכלית, כמו להמציא סיפורי משחק לאנשים בוורקראפט, אני כל הזמן מוטרדת בשאלה למה אני לא עושה משהו יעיל עם הזמן שלי, כמו לצייר. פוי, כמה פול.
חוצמזה, פברואר. לא התכוונתי שהחודש הזה יהפוך לעשרים ושמונה ימים בשנה בהם אני רגישה ונרגנת, אבל עצם שם החודש עושה לי קצת איכס, ואנו רק בראשון. אני צריכה לפתח חסינות לעסק הזה; אולי ארגיש הקלה אחרי החמישה עשר, אחרי האזכרה השנואה. אולי העובדה שאלסטר יהיה שם תקל על הדברים; ואולי אני צריכה להפסיק לאונן על המקלדת ולהתחיל לעבוד כבר, רבאק, במקום הפרוקראסינציה הזו.
4 comments | Leave a comment


