Bell's Journal

belvane @ 2009-12-22T14:17:00

2009-12-22T12:17:30Z

מישהו כאן יודע איפה אני יכולה להשיג את השיר "עיניים שלי", לא בביצוע של יורגו דלאראס או של פוליקר, אלא בביצוע מקהלת הנשים עם הפסנתר? אם זה דיגיטאלי או שאני צריכה ללכת לקנות את הדיסק, לא איכפת לי - אבל אין לי מושג איך להתחיל לחפש את זה. העלפ?

Wedding jewels whinage

2009-12-22T08:13:11Z

אנשים שלא מטילים ספק בדעתם נוטים להפחיד אותי, או לגרום לי להחליט שהם מטומטמים מוחלטים. אנשים שמציגים את דעתם כאילו היא האמת האפשרית היחידה נוטים להדאיג או לדחות אותי, ולצערי אני מוצאת הרבה יותר מדי כאלה סביבי לאחרונה. זה יכול להיות בסדר - לפחות הבוס שלי איננו כזה רוב הזמן - וממי שאיננו הבוס אני יכולה פשוט להסתלק; אבל כשזה מגיע לחתונה, נו.

מיצי היא טיפוסה הזויה מאד, מבוגרת ממני, שחיה כמו טיאייג'רית מתוסבכת אי שם במרכז תל אביב, בדירה גדושה עד חנק, מטונפת עד אימה וצבעונית עד אפילפסיה. הבית מלא פסלוני פיות, אביזרי בדס"מ, שערות חתולים, צבע נצנצים על כל הרהיטים, אינסוף בדים נשפכים ואגו ענקי ודורסני של מישהי ש- שוב - לא מפסיקה לספר כמה היא מגניבה. הבוג' הזכירה לי שאלה פשוט אנשים עם בטחון עצמי נמוך, אבל לא איכפת לי מאיפה מגיעים התסביכים שלהם; אני מתעייפת משמוע על כמה מי שמולי מוצלח בפעם השניה שהוא אומר את זה, אפילו אם החתול אנס אותם במכונת הכביסה כשהיו בני שלוש.

מיצי היא כזאת, אבל היא גם היחידה שיכולה להכין את התכשיט המאד ספציפי שיושב על שמלת החתונה, ועל כן אני יושבת אצלה אתמול ומהנהנת בסבלנות. הדירה המרקיבה, המפוצצת באביזרים מאובקים, נראית כמו אוהל קרקס מקאברי וחונקת אותי; עם זה יכולתי לחיות, אבל עם אינסוף הסופרלטיבים שהיא מנפקת לעצמה, ועם הפסקנות שלה, הרבה יותר קשה לי.

"מה, את לא מתאפרת לחתונה?!" אמרה בזעזוע. "בשביל מה את משלמת אלפיים שקל לצלם כדי שיצאו לך תמונות עם השקיות האלה מתחת לעיניים? אני יכולה להשיג לך צלמת מעולה בחמש מאות. יש לי גם מאפרת מצויינת בחמש מאות. את חייבת איפור. את גם חייבת משהו איכותי בחתונה הזו אחרי שהחברים שלך תופרים לך שמלה כל כך עקומה."

...אני נושמת עמוק. היא מצליחה במשפט אחד להעליב אותי, את השכל שלי, את החברים שלי ואת ההחלטות שלי איך לנהל את החתונה. אני יודעת, מותק, שבראש שלך את שווה מליון דולר בחתונה ואת מוכנה לשפוך כספים; אני מבינה שאיפור בא לך טבעי כי את עושה את זה מגיל חמש עשרה, אבל אני לא; אני לא אוהבת מייק אפ על כל הפנים, אני אחיה יופי עם הכהות מתחת לעיניים שלי כל זמן שלא תטיחי בי אותה כדי לנצח בוויכוח, ואמרתי לך מראש שאני נהנית מהרעיון שחברים עוזרים לי להרים את המסיבה הזו, אבל כל מה שאת עושה מרגע שנכנסתי זה לומר לי כמה אני טועה. שוב. ושוב. ושוב.

אל תבינו אותי לא נכון - היא בחורה נחמדה בסך הכל, היא מתכוונת לטוב והיא באמת מקצועית להפליא; אבל אם הייתי מוצאת אלטרנטיבה נוחה לתכשיט הייתי פותחת עליה פה מלא נרווים ואומרת לה לעוף לעזאזל, מה שכנראה לא מגיע לה בכלל. טוב, אולי רק הייתי מעזה לומר לה שתרד לי מהווריד ותפגין איזה כבוד לבחירות שלי, אבל אני, שפן שכמוני, אין לי אומץ.

באופן כללי, נשבר לי מאנשים שעסוקים כל הזמן בלספר לי כמה הם יודעים יותר טוב, אפילו אם הם אנשי מקצוע (רבאק, העבודות שלכם מדברות בעד עצמן; כבדו את עצמכם וסכרו את מפל מרגליות הפלסטיק המתדרדרות מפיכם), ובקשקושי החתונה (הקטנטנה! הלא-מסחרית!) שלי כבר נתקלתי בשלושה כאלה - כמות בלתי בריאה בעליל לטיפוס כמוני, שאלרגי לדברים האלה.

כך שיומיים שלמים של טיפול בענייני החתונה הצליחו להוציא אותי מהכלים (ושוב, לא ברור לי מי הפסיכי שמארגן הפקות ענק מפגרות לחתונה שלו). בשולי הערב היא קרעה איזה בד כדי להכין את הבסיס לתכשיט, והצליל העלה את אמא בחדות רבה מזו שחוויתי בשנתיים האחרונות, וביליתי את הלילה ביללות. מישהו הזכיר לי בחוסר טאקט שאם אמא הייתה בחיים היא הייתה תופרת לי את השמלה; ומאותו רגע זה לא יוצא לי מהראש, ומעיק על נשמתי באשר אלך. שייגמר כבר כל עניין השמלה, רבאק.

איזון רטרואקטיבי

2009-12-20T11:34:01Z

התגלגלתי אמש לאתר קמפיין ישן, שפעם התאהבתי נוראות באחד משחקניו. זה היה ממש מזמן והכל חלף עבר, אבל ההוא - הייתה לו חברה אז, וגם לי היה חבר. סופו של דבר שההתאהבות ההיא יצאה מפרופורציה, ואחד הדברים שהפכו אותה לקלה כל כך - ולהרסנית כל כך - הייתה העובדה ששיחקנו סיפור רומנטי בינינו.

עלעלתי אתמול בסיכומי הקמפיין ופתאום הבנתי משהו. תמיד חשבתי שאני הייתי הצד המפגר היחיד, שאני יזמתי ותזמרתי את המשחק הרומנטי כדי שאוכל לטעום את ההרגשה מול השחקן ההוא; אבל קריאת המשחק ממבט של אלף שנה קדימה, ושל אישה עם קצת יותר נסיון עם משחקים ועם החיים, פקחה את עיני.

אני משחקת שם את מיצי-סו זכת הנשמה, המתגלגלת לחצר מלוכה מושחתת ומתחילה לנסות להושיע את האצולה המקומית. קראתי את הסיפור במבוכה גוברת והולכת, כי מיצי-סו פשוט עוברת שם את החבר'ה אחד אחד. היא מתאהבת בכולם, וכולם משתפים פעולה. זה פשוט ריקוד אחד ארוך ביני לבינו, בו שנינו מורחים תירוצים שקופים מעל העובדה שבא לנו אחד על השני (בואו לא ניכנס לכשרותה המוסרית של התופעה כרגע, זה לא הנושא). השורה התחתונה היא ש-הוא- העמיד לי אינסוף מצבים רומנטיים, שוברי לב, דביקים וטעונים אירוטית. פעם חשבתי שאני הובלתי (או אפילו גררתי בכח) והוא רק שיתף פעולה, אבל אחרי קריאת אתמול אני מבינה שזה היה הפוך, או לפחות - שהייתה בזה מידה הגונה של הפיכות.

אני לא בטוחה מה זה גורם לי להרגיש. הקלה על כך שלמרות הכל לא הייתי הצד היחיד שרצה שם כל כך? אולי סילוק מסויים של רגשות אשמה שאפילו לא הבנתי שנותרו, על כך שאולי תמרנתי דברים, עשיתי מניפולציות ונדחפתי? אולי רמז לכעס עליו, ששיחק איתי את המשחק הכי מסוכן בקטלוג בלי לחשוב שאולי זה אשכרה יעבוד ואני אתאהב בו, כשלו לא רק שיש בת זוג, אלא הוא גם לא ממש מעוניין בשום דבר עמוק איתי?

בסופו של דבר הרי העסק כולו נטחן לעייפה, אבל קריאת ליל אמש מוסיפה לי נדבך של הבנה. אחרי כל כך הרבה שנות משחק, ועוד עם אובססיה על משחקים רומנטיים, אני מתקשה להאמין ששני אנשים יכולים לשחק רומנטיקה באינטנסיביות כזו בלי שהדבר יצהיר על מה הם באמת רוצים זה מזו; זה רק שלפעמים מה שהם באמת רוצים זה רק לפלרטט עם הטיפוס שמולם, לא יותר. לא חשוב כמה רחוק, מלהיב ועמוק המשחק מגיע. לא חשוב כמה הטיפוס מולם עלול להרגיש אחרת לגמרי.

פרחים, בוג', תה ושלווה. מי צריך יותר?

2009-12-19T18:31:28Z

איזה סופ"ש נהדר.

חמישי היה רגוע כי הייתי לבד במשרד, וזה היה מילוי מצברים נחוץ ונפלא; אבל ליל חמישי הביא בכנפיו תסכול ודכדוך, ושלוש לפנות בוקר מצא אותי מתמרמרת לאלסטר על כמה הערב היה מבאס, ועל כמה הדירה מדכדכת; דירת הסוכריה היפה שלי מבולגנת ומלאה ריהוט שאני לא יכולה להעיף. הסלון נרכש בכסף רב - כסף של אבא, שימו לב - והוא לא מתאים לדירה בשום צורה אבל אני פולניה מכדי להעיף ריהוט שמיש במצב מושלם רק כי הוא לא מתאים. תפרי לו כיסוי חדש, הציע אבא, אבל הצבע איננו הבעיה - זו הצורה. הסלון שלי כחול, רך ונמעך וגזרתו מעוגלת, וכל שאר החדר מעוצב בקווים לבנים נקיים. לבד מזאת יש הליכון בסלון - אי אפשר להוציא אותו, בקיץ הוא מושיע אותי מהליכות בחום בחוץ - והכורסא הנוחה פשוט ענקית (ומעוגלת, לעזאזל) וסותמת את הסלון. ושולחן הקפה גדול מדי.

בחדר השינה זה גרוע אפילו יותר. האליפטיקל (יעוף! יעוף!) עדיין תקוע שם, וגרוע מכל - שתי השידות העגולות שאמא בחרה במלוא שימת הלב, החדווה והאהבה, המשמשות כשידות מיטה - הן פשוט לא מתאימות לשום דבר. החדר נראה כגיבוב סגנונות, ועוד תקועה שם התיבה הגדולה של מכונת התפירה העתיקה של אמא, והארגז של סבתא של הצמר, שגם משמש לאיחסון נחוץ וגם טעון ערך רגשי וחיבה - אבל לא מתאים, רבאק.

ואת כל הרהיטים הללו הייתי מעיפה לעליית הגג לו הייתה לי כזו, ומשאירה בית נקי ותואם, ורבאק, אני מעדיפה כריות על הרצפה מאשר את הסלון הזה, אוף. בנוסף לכל אלה - הכל מבולגן מאד. למי יש כח וחשק לסדר בית שגם כשמפנים ממנו את הבלאגן נשאר עמוס ולא מספק?

הלכתי לדיאטנית בבוקר שישי בגשם שוטף ובמרמור (ששים ותשע, תודה), וביליתי את שאר היום בנסיון לחמוק מחזרה הביתה לבלאגן ולעומס. הבוקר דווקא היה נחמד; קניות נחוצות, שוטטות רגועה בשוק, טבק נרגילה ותייר אבוד אחד שהשאלתי לו את המטריה וליוויתי אותו ליעדו (ולדימיר. יליד רוסיה שגדל בדנמרק ועבר לגרמניה, ועכשיו הוא כאן עם איזו פעילות של זכויות אדם. זה היה נחמד). הכי כיף היה שהתאפקתי מלומר לקבצן ליד הכספומט שילך לחפש את עצמו כשביקש אוכל; תחת זאת ניגשתי למאפיה הקרובה וביקשתי את מקסימום הבצק החם שאפשר להכניס בשלושים שקל. הבחורה לא הבינה, אז הסברתי שיש בחוץ קבצן רעב.

"אה," אמרה הבחורה שעמדה לידי בתור במבוכת מה, "אני בדיוק קונה לו אוכל."

זה עשה לי את היום. אפילו היה לה חיוך יפה, שליווה אותי בשאר היום.

הצהריים הביא בוג'י בכנפיו, וארוחה נעימה (ונהג מונית עם פריצת דיסק וסיפורים אופטימיים) ובסוף חזרנו הביתה ולמרות שידעתי שלבוג'י זה לא מזיז, קיוויתי נורא שנדחיק את הבית סביבנו ופשוט נשקע בשיחה שתשכיח ממני כמה אני מתוסכלת.

...אבל הבית היה מסודר, נקי ומאורגן לגמרי אחרת, כך שהסלון נראה מרווח ופתוח; היו פרחים רעננים על השולחן והכל הבהיק סביב אחד אלסטר שחייך את החיוך הכי מתוק בעולם וקיבל בתמורה אחת איה מאושרת מאד, מסתערת כביזון עליז אל זרועותיו.

הבוג' נשארה לתה ואכן הייתה מקסימה, ואחריה הייתה האקסית וציורים בכנפיה, ואחר כך שגרת הלילה הקבועה של התכרבלויות והתקפי צחוק בלתי נגמרים; והשבת מוארת, זהובה ורגועה, הבית נקי והאוכל בושל (ואכן היה מקסים), הפרחים עושים לי טוב על הנשמה כל אימת שאני נכנסת לסלון, ואני מתחתנת עם הגבר הכי נהדר בעולם.

(ואיך אפשר בלי) מיף.

ציורים עם האקסית

2009-12-19T18:13:04Z

האקסית ואני נפגשות פעם בשבועיים ללילה של ציור. זה סידור טוב; התגעגענו זו לזו מאד, אבל חברות כזו שהיינו רגילות אליה, של קשר קרוב ארבע פעמים בשבוע - וקמפיינים משותפים, ומה לא - יוצרת יותר מדי מתחים בינינו, וההיסטוריה תמיד מרימה את ראשה המכוער. כשאנו צורכות זו את זו לשבע שעות של שיחה-ציור-נרגילה פעם בשבועיים קשה ליצור עימותים.

אז אלה לילות של כיף נקי. היא עובדת על פרוייקט ארוך משלה ואני מציירת כל מה שיש לי בקנה באותו רגע, אם כי למרות ההצהרה שאנו נפגשות לצייר, הרי שתמיד אנחנו מגיעות למחשבים רק אחרי שעתיים שלוש של שיחה. ולרוב, גיליתי, אני מתקשה להתניע. קשה לי פשוט להתחיל לצייר, לא חשוב כמה דגדגו לי האצבעות כל השבוע. אתמול זה היה אפילו יותר קשה; בין שיחה טעונה לשבוע נאחס לשתינו, לא הצלחנו להתקדם עם הציורים בכלל.

בסוף החלטנו על סקיצות מהירות. סמדר - המורה המיתולוגית לציור - הייתה פותחת כל שיעור עם דוגמן וסקיצות מהירות של דקה וחצי - חימום שכזה. האקסית ואני שלפנו מחברות וירינו רעיונות בלי לעצור לחשוב.

"לוקאס וקלרה," אמרתי. הקצבנו עשר דקות לסקיצה, מסתירות את הציור אחת מרעותה. היא ציירה אותם מתחתנים ואני באיזו סצינה שלא קרתה מעולם, כשהיא נופלת מצוק והוא תופס אותה. "טוב," היא אמרה, "עכשיו לוקאס וקלרה בגיל חמש עשרה." עשר דקות מאוחר יותר - אצלה קלרה מבויישת בחזית ולוקאס מעשן במרמור ברקע, ואצלי שניהם יושבים גב לגב, הוא מעשן במרמור והיא מבויישת מאחורי שמיכה. זה היה כיף, אבל נגמרו לנו הרעיונות עם לוק וקלרה (טוב, שיחקנו אותם ממש מעט גם ככה), ואז פצחנו ברטרו.

"ג'ס ואלי," קבעתי. שיחקנו אותן בשנת 2000 בקמפיין הים השביעי, נערת הסיפון המחופשת לנער והחובלת הראשונה הבוצ'ה שאחר כך התפתחה להיות אוולי שלי בוורקראפט. האקסית ציירה אותן בסצינת הו ותיקה, עם בקבוק רעל, ואני בחרתי בסצינת שכרות על סיפון כשג'ס רובצת מסטולה על חבית ואלי מרימה אליה מבט ממזרי.

"ויליאם מקלי ונפתיס," הודיעה האקסית, וזה כבר היה יותר מאתגר; הקמפיין מ-1999 עם אבנר. מקלי הוא נער ויקטוריאני בן 11 ונפתיס היא פילגש מצרית מתקופת חורמחב. זה יצא מצחיק, כי בחרנו בתנוחות זהות; אצלה מקלי יושב בחזית עם ספל והיא מקשה לו "מה זה שוקו?" ואצלי הוא מופתע ונבוך על האסלה כשהיא נכנסת עם מגש תה ולא מבינה מה לא בסדר.

אחר כך כל אחת בחרה את הציור החביב עליה מבין אלה של השניה, והתיישבנו לצבוע זו את ציור רעותה. ההרגשה הייתה דומה כל כך לכל אותם לילות פרועים ב-2002 וב-2005, כשטחנו ציורים ביחד - ציורים טעוני כיף ורגש משותף, חוות מחדש רגעים מלהיבים במשחקים שחלקנו; אותה הרגשה רחבה ובטוחה ומענגת של... שיקוף, אני חושבת; לדעת שהצד השני מתלהב לא פחות ממך, להשתמפרץ בהנאה הזו של להרגיש שמבינים אותך, לחוות את הרגש מחדש ולעומק, להעניק לו חיים חדשים וקיום נצחי בציור; ואולי אפילו יותר חשוב, זה הרים מעלינו את השיחה הכבדה מקודם ואולי גם מקצת הנאחס של השבוע ופשוט טבענו שוב בציור ובהתלהבות, ורבאק, זה היה כל כך כיף.

אם לא הייתי עצלה כל כך הייתי מעלה את הסקיצות; אבל עם רשומה אופטימית ושופעת השראה, עם שבת רגועה ומופלאה - נו באמת, יש גבול. בסוף עוד יחשבו שאיה היא כבר לא איה, או משהו.

האליפטיקל

2009-12-16T13:13:22Z

נשבר לי מהמפלצת הזו בחדר השינה. אני מעיפה את האליפטיקל לרחוב במוצאי שבת; אם מישהו יבוא לקחת אותו קודם, יופי.

קובץ מחשבות אקראיות

2009-12-14T12:05:06Z

* אנשים שכל הזמן מספרים כמה הם מוצלחים מחליאים אותי תוך שניות ואין להם צ'אנס לתקן את הרושם בעיני.
* כמעט כמו טיאייג'רים אכולי דרמה וסוחטי רגשות.
* מחוכים זה יקר נורא. אני לא בטוחה שחתונה שווה את זה.
* הליכה בגשם יכולה להיות בסדר גמור כל זמן שיש לך נעלי גומי מבוטנות פרווה, ומטריה.
* תנור חימום קבוע ליד הרגליים = ירכיים צלויות. אני לא צוחקת, בשר ירכיי פשוט השחיר. ירכי-קאג'ון. זה לא כאילו אני חושפת את ירכי בפני מי מלבד אליסטר, ולו לא אכפת, ובכל זאת זה מבאס אותי. לדברים האלה לוקח חצי שנה להיעלם, וזה די מכוער.
* תה הקינמון של Celestial Seasonings הוא הדבר הכי טוב שאפשר להשיג בשקיקים.
* אם תחזור ותאמר מספיק פעמים "הו, כמה חשקה נפשי בקומקום" סופו של דבר שתקבל שניים. (אהבה ותודות למיציקפטיין ולהר, ששניהם הפתיעו אותי בקומקומי-כיריים באותו שבוע. האחד שורק, אבל השני הוא קומקום סיקסטיז מגניב, ושניהם הובאו במלוא האיכפתיות, מה שהופך כל מה שמרתיחים בהם להרבה יותר טעים).
* נשבר לי מכל המוסיקה שיש לי על ההרדיסק. אם יש לכם משהו טוב לשלוח, gief plx.
* אני לא מבינה איזה פסיכופט ירצה לארגן חתונה סטנדרטית כמו שהן לרוב נראות בישראל. זה נשמע לי כמו משהו ששותה ממך שנות חיים.
* אפילו לארגן אחת קטנה זה לא שוס, בהתחשב בכך שזו אולי המסיבה היחידה שאני מארגנת בה ממש, ממש ממש חשוב לי שכולם יהנו.
* הייתי אומרת אוף, אבל אני במצברוח די טוב.
* מיף.

belvane @ 2009-12-13T10:52:00

2009-12-13T08:52:47Z

עוד קשקוש לא מוצלח עם הבוס ביום חמישי. חזרתי הביתה בארבע , בכיתי לתוך הכרית והלכתי לישון. ליל חמישי היה נחמד, עם ארם ומאיה ושמלת החתונה, ובשישי כבר קמתי במצב רוח טוב והבאתי לאליסטר סופגניות ואמארטו למיטה, כדי לערב מסורות חנוכה וכריסטמס. שישי אמנם היה מעוך מעודף קפאין ולכן נמנמתי את רובו, אבל בסה"כ הסופ"ש היה מלבב, למרות שלא ממש ציירתי בו. אתמול בלילה התכרבלנו והיינו מאוהבים עד דביקות, ונרדמתי מחוייכת כשאפי קבור בגבו.

ואז קמתי הבוקר וכל בעתת הכשלון התעסוקתי שאני חבטה בי כמו בעיטה במעיים, כמו פיל אוויר קרקע. פשוט... קמתי והתחלתי לבכות וזה לא נגמר, תוך חפיפת ראש של בוקר ובליעת הקיווי ביוגורט, וידעתי שאם אשאר בבית זה רק יהיה גרוע יותר; התחושה הזו של בכי בלתי נשלט שלא עומד בפרופורציה למציאות היא כזו שאני שוכחת כל פעם, וזה כל כך... מפחיד אותי כשזה קורה, ובין פאניקה מהרעיון שאני פסיכית, לבין פאניקה מהרעיון שעומדים לפטר אותי, לבין פאניקה מחוסר השליטה, קשה לומר שזו איכות חיים.

אלי ליווה אותי לעבודה, תכשיט שכמותו, והגעתי לכאן בסדר והתחלתי לעבוד, אבל הדמעות תקפו אותי פתאום ואפילו אין לי מושג למה, ואני לא מצליחה לעצור.

belvane @ 2009-12-11T02:24:00

2009-12-11T00:30:40Z

מרוחה. מרוחה-מרוחה, כזו שצריכה להתרכז מאד כדי להקליד נכון. לחזור מבואסת מהעבודה (same old story), לזחול למיטה ולישון כמו בלטה במשך שעתיים. לקום כי יש סשן בקמפיין "בואו נתפור לאיה שמלת חתונה". להוריד שתי פחיות רד בול. לנסוע לרחובות, חוויה אקלקטית בפני עצמה. לחזור הביתה. שתיים ועשרים-ושתיים בלילה, מ-ת-ה לישון אבל יושבת במאזוכיזם מול דיוויאנט ארט ומחפשת מדריכי ציור מעניינים. האזניים מצלצלות, העיניים צורבות, אבל הגוף לא רוצה למיטה כי הוא דלוק על אני לא יודעת מה. שונאת את הלילות האלה.

ליפסטיק ישמח לבב אנוש

2009-12-08T12:33:14Z

אני חוששת ממזל רע ולכן לא אפרט על מה ולמה עם הבוס, אבל זה נראה טוב. באופן כללי נדמה לי שהוא קלט שהדרך להוציא ממני את המקסימום ויותר היא טפיחה על הראש במקום בעיטה בתחת, ומאחר שהגישה שלו חזרה להיות חיובית והוא סומך עלי ומאשש אותי במחמאות כשמגיע לי, הרי שאני נותנת את כל-כולי. אז כרגע אני מרגישה נהדר. הוא גם מוכן נפשית להיעדרות של שבועיים בינואר, ולא מפרצף אותי בכלל - כך שגם הטיול לאנגליה יהיה, כך מסתמן, חף מחששות ומרגשות אשמה של עבודה.

הטיול הזה פתאום קפץ עלי - נוכחתי לדעת שהוא עוד ארבעה וחצי שבועות, שזה כלום; ואז - חתונה ראשונה עם אליסטר, פגישת גילדה, אולי אפילו לפגוש בפעם הראשונה את מרטין ואת מארק; יומיים של ציור עם טייני - ואני כבר לא שמנה, אז אני מצפה בכליון עיניים להזדמנות להתרברב, מעשה מטדור, בבגדים נאים, בתספורת חצפצופת ובגזרה סבירה. אני גם עתידה לראות את אוקספורד לראשונה בחיי, ואולי גם לעשות מה שכולן עושות בלונדון - היינו שופינג, מה שלא עשיתי מעולם.

ושוב מאותו כיוון - כשאני חושבת על זה, אולי אני צריכה להוסיף תג "vanity" לרשימת התגים שלי, עם כל רשומות הפירכוס לאחרונה - ובכן, אחרי העניבות והסיכות, המגפונים והחגורות ואפילו צעיף אחד (שקניתי תוך סיפוק עמוק ומחשבות הוקרה לצינמנית, שבטח תשנא אותו, בהיותו צמרירי וסר טעם), הגעתי למסקנה שלפעמים חסר משהו בקומפוזיציה; והמשהו הזה הוא טיפה צבע בפנים. תמיד הייתה לי חיבה עזה לשפתונים, אבל אמירות-אמא בנוסח "אויש, היא נראית כמו זונה" או "תראי את הפה שלה, כמה הוא בולט, זה ממש נראה כמו פצע באמצע הפנים" - ובכן, התרגלתי לחשוב ששפתון אדום בולט זה רחמנא-לצלן. חיפשתי גוונים חומים אימהיים או מיני חומ-ורודים מאופקים, וסיפקתי את תאוותי לדרמה זולה עם גלוסים מנצנצים. ובכן, החלטתי הבוקר, לא עוד. אחרי שביליתי שעה בנסיון לערבב את הכתומים, הוורודים והחומים שלי לאדום (תנחשו מי נכשלה ומרגישה כמו אהבלה) נכנסתי קוממיות לסופר פארם ורכשתי שני גוונים של שפתון איכותי, אחד בצבע יין וולגארי והשני בצבע סוכריה של מוצצת (והאמת היא שההבדל ביניהם מינורי עד לא קיים, אבל הם הציתו את דמיוני ועשו לי טוב על הנשמה, אז למי אכפת). עכשיו אני יושבת במשרד, בצהרי יום עאלק-חורף, ושפתי משוחות לתפארה באדום-האדום הזה, ואני מרגישה יפה וסקסית ובטוחה בעצמי ומאושרת - וזה למרות שהאקססורי היחיד שלי היום הוא הצעיף ההוא.

אבל אני מסרבת לצלליות. עד כאן. כמו כן, ביום בו יהיו לי יותר משבעה זוגות נעליים, אתם מוזמנים להרביץ לי מכות. יש גבול.

belvane @ 2009-12-05T21:48:00

2009-12-05T19:54:07Z

יש תקופות גאות ויש תקופות שפל, ובתוך כל אחת מאלה יש גלים. אני בתקופת גאות כבר הרבה זמן; נדירים האנשים שיכולים למנות את כל צרותיהם על אצבעות יד אחת, אני תמיד עונה כששואלים מה שלומי, ואני מסוגלת: אין לי כסף, יש לי פריצת דיסק, יש לי משקעי מות-אמא. מלבד שלושת אלה, כל בעיה אחרת שמרימה את הראש היא באמת זבובון שיחלוף - ובאופן כללי ניתן לומר שאני מרוצה, מסופקת ומאושרת.

אבל מאז התאקל עם הבוס לפני שבוע-שבועיים חזר אלי צל הפאניקה הישנה, פאניקת הפיטורין, והוא עדיין שורה עלי; ורק היום בערב שמתי לב שהוא רובץ באשר אלך כמו צל שקט וגועלי. אין לי דחף לצייר כבר שבועיים, למרות שאני מנסה לדחוק בו. כל בדלי התסכול נוגסים בי בהיחבא, וכיוון שהם עושים זאת בהיחבא אני לא מצליחה לשים עליהם את האצבע ולהתמודד איתם.

לא היה סשן בקמפיין אפוקליפסה השבוע. האמת היא של"אפוקליפסה" מגיעה רשומה משלו, אבל נוח לי לשפוך כאן ועכשיו, וזה גם פוטר אותי מהשעמום האורב, אז למה לא. בשורה התחתונה, גיליתי שבכל הקמפיינים הקודמים שלי תמיד התעלמתי מדברים כמו משפחה או ילדים, והתעקשתי להתמקד בהרפתקאות האפיות ובהשפעתן על בני אדם ועל הקשרים ביניהם. אין לי שום כוונה להזניח את ההרפתקאות האפיות אחרת אני אקבל קמפיין "קשר משפחתי" במקום סצינות קרב מגניבות, אבל בהחלט יש לי כוונה לנסות להתעסק גם עם תכנים קצת יותר רגישים, או מציאותיים. נראה איך זה ילך. אם זה יהיה קרוב או קשה מדי, אני תמיד יכולה לדחוף פנימה דרקון.

ואם כבר "אפוקליפסה". השם הזה קלישאתי ודלוח (וחבל, כי הוא קולע מאד); שברתי את הראש בחברת רבים וטובים ואני לא מצליחה למצוא תחליף הולם. התמה הכללית היא רקבון האנושות והמחיר שהוא יגבה, וכל זאת מצוייר ונחווה דרך עיניהם של ארבעה אנשים נורמליים למדי (שצריכים לראות את העלילה מגובה העיניים, לא מגובה של גורמים אפיים פסיכוטיים). הציעו לי "ראגנרוק" אבל זה ויקינגי מדי, ובכל מקרה מיציתי את אלמנט הזאבים שאוכלים את השמש; הציעו לי "יוסאבייה", ופירושו "הניצוץ האלוהי" או "רצון האל", שזה מגניב ויכולתי לכפוף את הקמפיין לתוך זה, לולא המילה עצמה נשמעה לא סקסית ושוברת שיניים - ובקיצור, אם למישהו יש הצעות, אני מאד אשמח לשמוע. אני לא מרחיבה על הרקע של הקמפיין כי השחקנים שלי מדי פעם דוגמים את היומן הזה (הלו, גוזלון! הלו, מיציקפטיין!), אבל מי שרוצה לשמוע עוד כדי להמציא שם (ולזכות בחולצה ותקליט, או לפחות בכבוד ויקר) מוזמן לזרוק לי כאן שורה ולחטוף הסברים באימייל.

כל זה התחיל כי קיטרתי שלא היה סשן השבוע. מאז שזנחתי את וורקראפט - מי יתנני מכורה מאושרת שוב - ההשראה שלי תלויה בעיקר ברולפליינג. מה זה "בעיקר", היא תלויה -רק- ברולפליינג. אז יש משחק טקסט עם האקסית, שמזדחל לו בקצב הטראומה אבל מספק הנאה ואולי יניב התרגשות והשראה בהמשך; יש את חורף-עד, שלרוב אני מתנמנמת לאורך נפתולי הפוליטיקה שלו עד שמגיעות סצינות הדרמה הזולות בין הקורטיזנה שלי לאביר הרגשן של ההר - אבל הרומן הזה נמתח יותר מדי ופרט על יותר מדי מיתרי "אני מוכנה לשחק עד דלא ידע והוא, אפעס, לא" וכך דעכה לה התרגשותי ועימה פרצי ההשראה הפסיכוטיים והמופלאים; ויש את "אפוקליפסה" (כמו איה, הכותרת רק זמנית) שפשוט מתפקע מפוטנציאל (בעיקר בזכות השחקנים המופלאים שבו), אבל צריך את הניצוץ שיתניע אותי - ואני, איך לומר, נגררת ומריירת אחרי דכדוך ה"עומדים לפטר אותי" הפרנואידי, ולא מצליחה לצייר. אוף, אוף, אוף.

בא ללמדכם שאפילו כשהכל מוצלח פולניה טובה תצליח לגרד דכדוך, או פראנויה, כדי להחזיר אותה אל מחוזות הבאסה המוכרת. Better the devil we know, וכולי.

ובדילוג חד הצידה. כשהייתי בת ארבע עשרה התחלתי לשחק ארדיאנדי, וזו הייתה אבן הדרך הראשונה של חיי, ומה שהעלה אותי על מסלול משחקי התפקידים, שהסבו לי יותר אושר והשראה מכל דבר אחר בחיי. מטבע הדברים, כל מה שקרה בתקופה ההיא די מיתולוגי בראש שלי; וכך, כשאחת מאושיות אותה תקופה יצרה איתי קשר, התרגשתי למדי. כתבתי לה בחזרה ונברתי בתמונות הישנות. המוח שלי דילג מ"אני צריכה להעלות אותן לרשת" ל"גלריה! לייטבוקס!" אבל אז, איכשהו, אחז בי גועל קטן - ואני לא בטוחה למה. אולי כיוון שהאדרתי מאד את כל האנשים מאותה תקופה, ומאוחר יותר התוודעתי לאנושיותם הפחות אלוהית (וגם לכמה דגמים מאכזבים עד מאד של אנשים, אפילו)? אולי כי הדחף הקבוע שלי לנסות ולהפיח חיים בפלאי עבר לא גרם לשום דבר טוב, אף פעם, ואני טיפה נגעלת מעליבות הנסיון? אני לא יודעת. זה לא עשה לי רע, זה פשוט הגעיל אותי טיפה, וסגרתי את אלבום התמונות בעקימת אף. בכל מקרה לא מנומס להעלות תמונות של אנשים לרשת בלי רשותם, ויש שם יותר מדי צילומים של אנשים הידועים בסלידתם ממצלמות (הייתי ילדה קטנה ועיקשת מאד, אי אז). אז לא. ובכל זאת... בעע.

ואם כבר בהפחת חיים בפלאי עבר. הפולני החמקמק שחלק איתי את אייג' אוף קונאן והפך את אינספור השעות שביליתי על המשחק ההו-כה-מלא-באגים-ומבוזבז ההוא לחוויה ממכרת ונהדרת - ובכן, אני לא מניחה לו. כמו אהבלה שלא לומדת כלום, אני ממשיכה לזרוק לו שורה במייל פעם בשלושה חודשים, לומר לו שאני מתגעגעת אליו, שהוא שמוק מקסים ושאנחנו מוכרחים לשחק ביחד שוב, איכשהוא. אפילו התקשרתי אליו פעם בהפתעה (אין כמו צלילי הפתעה בפולנית בטלפון, תאמינו לי), והוא כל פעם מודה לי שאני לא מוותרת עליו ונשמע אשם נורא למרות כל נסיונותי לקלף ממנו את סממני הלאום. אף אחד מאיתנו לא רוצה לשלם תשלום חודשי על משחק רשת - הוא כי הוא מתמכר, ואני כי נשבר לי ממשחקי רשת על תושביהם המפגרים, וגם כי הפולני, אפעס, לא מאוד טוב בדברים האלה. הכל טוב ויפה כל עוד יש דרמה אנושית בריאה בין הדמויות שלנו, אבל ברגע שהן מרוצות מהחיים ומקיימות רומן נינוח ובריא, הרי שהוא נהיה בלתי נסבל. הוא או הדמות, אני לא בטוחה, ואין לי ספק שזה אומר עליו המון דברים שפירושם שהוא מתוסבך עד המעיים כשזה מגיע למערכות יחסים, אבל זה לא משנה. ימי התהילה של קונאן לא יחזרו, וכשהצעתי לו משחק בכתיבה - כמו משחקי פורום, משחק כזה בו אנו כותבים את הסיפור הודעה-הודעה לסירוגין - הוא פשוט לא הצליח לכתוב. כלומר הצליח, אבל לאט, וכמות המילים שאני מסוגלת לשפוך תוך פרק זמן קצר להפליא די הבעיתה אותו. אז ויתרתי, אבל תסכולי השבועיים האחרונים גרמו לי געגועים נואשים אליו. בסוף לא רק שהתקשרתי אליו שוב - וזה היה כנראה הדבר הכי מלבב שקרה לי השבוע, למעט ביקורו של אסי - אלא אפילו הצלחתי (אולי) לעלות על פיתרון שיאפשר לנו לשחק ביחד. ואם זה יעבוד - אלוהים, הלוואי שיעבוד - הרי שההשראה תלפות אותי שוב במלתעותיה הברוכות, ואולי בין ציורי סצינה רומנטית-דרמטית אחת לשניה אפילו אצליח לשרבב עוד דברים ולעלות על גל היצירתיות שוב. עד אז, מסתבר שאני פותרת את שעות השיעמום בכתיבה אינסופית ביורנאל; אחרי הכל, כל דבר עדיף על הליכה תבוסתנית למיטה, מתוך שיעמום, בשמונה וחצי.

או שאני סתם זקנה. גם זה יכול להיות.

That unsolved painting

2009-12-03T14:15:26Z

בשבוע שעבר יללתי על ג'ון וכמה לא הולך לי איתו (כאן). בוג'י תמכה ודובי נתן ביקורת טובה (תודה!) וניסיתי לתקן את התיקון עפ"י העצות שניתנו. אני הרבה יותר מרוצה ממנו עכשיו (למרות שטוםטום טוען שהלחי מימין עדיין נפוחה כאילו הוא יצא מרופא שיניים, אני לא רואה את זה). שוב תודה על הביקורת, דובי - אני מרגישה שהציור פתור עכשיו.

לנוחותכם, הגרסאות הקודמות, והגירסה הנוכחית.

The Witcher?

2009-12-01T17:28:09Z

[דיסקליימר - עוד לא גמרתי את המשחק, או את הספר. יש מצב שאשנה את דעתי כשאחסל את שניהם. הלוואי. אבל עד אז...]

את The Witcher אליסטר שלח לי כמתנה ליום ההולדת לפני שנה. אפילו כבוד הדוקטור רטט בהתפעמות מכמה המשחק הזה טוב, וכשהתקנתי אותו באמת התענגתי על האווירה: ימי ביניימי, אפל, מעט מאוד קסם, הכל מציאותי להפליא ועדיין פנטסטי. בדיוק מה שרציתי. גם גראלט, הדמות הראשית, נהדרת; לא עוד גיבורי פנטסיה צחי עור עם הבעה של "אני מורט את שערות רגלי". לא לא. אם היו עושים סרט, לתפקיד גראלט היו לוקחים את ברוס וויליס; הוא מסוקס עד להדביק-את-הצופות-אל-הכסא, שפת הגוף שלו נפלאה, כל כולו מחוספס ומשפריץ טסטוסטרון באטמני על סביבותיו. תענוג.

"הוא קול מדי," אלי התלונן כשהתחלנו לשחק, "והדיאלוג צולע". לכי תסבירי לו שגדלת על קווסטים של סיירה, שהרעיון שלך לסקסי הוא גבריאל נייט, ושאין דבר טבעי יותר מריצה על כל אפשרויות הדיאלוג, גם אם זה לא הגיוני שהדמות מולה אתה נמצא לא זוכרת שלפני רגע קראת לה כלב מושתן ואילו עכשיו אתה משחד אותה עבור מידע. ככה זה.

אבל ככל שנקף המשחק נהניתי פחות. אתם יודעים מה? לא איכפת לי מדיאלוג מלאכותי. אני נקבה. מה שמפריע לי הוא הפיגור הכללי של יחסו לבני אדם. למשל, ההתנהלות שלו מול נשים הולכת בערך ככה:

גראלט: שלום, תריס.
תריס: [בהסטת שיער מלאת מיניות בשלה והתנשאות] גראלט.
גראלט: אז... מה שלומך לאחרונה?
תריס: לא רע. קצת משועממת.
גראלט: אפשר לעזור?
תריס: [מחליפה תלבושת באמצע המשפט מלסוטת עור צמודה לכתונת לילה שקופה שמגיעה לה עד השחלות] אולי.
[פוף! מוסיקה דביקה, שתי שניות שלמות במהלכן ברקע יש גראלט מטושטש על רקע אדום גוהר מעל מישהי. בחזית מופיע קלף מצוייר להפליא של תריס נושכת לעצמה את הווילון]
תריס: אני שמחה לראות שאתה עדיין בכושר מלא.
איה: [דופקת ראש בקיר]

...וככה זה ממשיך. יש נשים לרוב והוא משגל את כולן - ואל תבינו לא נכון, אני מאוד בעד שגלנות באשר היא, אבל הדיאלוג בדרך צריך להיות, אפעס, קצת יותר משכנע מפורנו-אינסטלטורים מהאייטיז. הלו, אנשים, המשחק מוגדר 18 ומעלה, אולי תניחו שיש לי אייקיו?

הבינוניות הזו משגעת אותי. המשחק יפהפה. מלא אווירה ומוסיקה טובה ,סיפור לא רע ורגעים של בחירות מוסריות שעולות לך ביוקר, כמו שצריך. אבל רבאק, חסר לי קצת רגש. כמה מחוספס וגברי אתה יכול להיות? לא חשבתם שזה מתיש משהו לראות את הטיפוס ההו-כה-מגניב הזה תמיד עושה את הדבר הנכון וממשיך לו הלאה כשהוא משאיר אחריו שובל טסטוסטרון ונשים מרוחות?

אז הלכתי ומצאתי את הספר. המשחק התבסס על ספר של איזה פולני, ואתרע מזלי להיתקל בו בסטימצקי. קניתי.

אוי.

הרבה פעמים ניסיתי להסביר לאנשים מהי מרי-סו. קשה לי להגדיר אותה; אני יכולה מאד בקלות לומר "עיילה" וכל מי שקרא את הספרים הנכונים יהנהן במרץ וכנראה גם בגועל. שלוש שנים בוורלד אוף וורקראפט גם התקילו אותי בכמות לא חוקית ולא הגיונית של מרי-סו משני המינים, ויש מעט דברים שמגעילים אותי כמו התופעה הזו. אבל בחיי, לא ציפיתי לזה בספר. חשבתי שעיילה יש רק אחת.

על הכריכה כתוב בגדול: Starring: The Witcher! ובואו נודה באמת, גם אני נדבקת לכסא מרוב שהוא מאאגניב. כך קיבלתי בהבנה את העובדה שכבר בעמוד החמישי יש איזו צוציקית שמתעוררת מסיוט אבל רק הפעם מאמינה כשאומרים לה שזה יעבור, כי הדובר הוא גראלט, הגבר שנועד להגן עליה, בלה בלה.

הפרק הבא מורכב משישים עמודים. הוא מתחיל בפייטן נודד מול קהל של מאה איש, ששר שיר על גראלט. אחר כך כל הקהל מתווכח על האם גראלט מגניב נ-ו-ר-א או שמא הוא מגניב ל-ה-פ-ל-י-א, שני גמדים הולכים מכות וכמה נשים מתעלפות, וכל הגברים מנחמים את גבריותם המיותמת בסתר אבל מסכימים שאין מה לעשות, לגראלט פשוט יש יותר גדול.

בפרק הבא אנחנו פוגשים את תריס. במשחק שמה טריס והיא קוסמת רבת עוצמה ומגניבה למדי, אבל בספר יש לה אינטלקט של רהיט (להלן) ושליטה עצמית של ילדת מאנגה, וכל פעם שהיא רואה את גראלט היא מאבדת את כל עניין ה"אישה חזקה וחופשית בעולם ימי ביניימי אכזרי" ומייד מקבלת הבעה של מזרן. היא מבלה את זמנה בהתפרצויות זעם, רקיחת שיקויים והסטת כיסויי המיטה בסקסיות משתמפרצת לעת ליל, כשהיא נזכרת בגראלט (שלא בא לבלות איתה כי הוא כנראה משחיז את סוסו או משהו בודד וגברי מסוג זה).

יכולתי לפרט עוד - על הקוסמת המיתולוגית בתבל שהפסיקה לשנוא את הפייטן הנודניק כי "אתה היית לו חבר כשהוא נזקק לך" [הכנס אנחת השלמה ורה-ארגון גרביון הרשת על המחשוף כאן], על הצוציקית שמוצאת מזור רק בנוכחותו ועל הנבואה הבלתי נמנעת - ועל רקע כל אלה אני כבר בעמוד מאה ומשהו, וגראלט אמר פחות מעשרה משפטים, רובם בנסיון להדוף את זרועותיה של תריס מעליו. "starring" בתחת שלי. זה כל כך מעצבן לראות דמות מלאת פוטנציאל נופלת קורבן לכך שלכותב כנראה יש זין קטן וחוש אסתטי של חמוס. כל כך מדכדך לראות מישהו בורא עולם שלם, שני ספרים ומשחק מחשב רק כדי לאכלס את כולם באנשים שסוגדים לפרוטגוניסט שלו. זה כה עלוב ועצוב.

ציור לא פתור

2009-11-29T12:53:09Z

ג'ון היה הדיוקן הראשון שציירתי לקמפיין חורף-עד שטום-טום מריץ לנו בעולם של ג'.ר.ר. מרטין. כבר התלוננתי שזה עולם כה מציאותי שאני בכלל לא אוהבת לבקר בו, אבל קמפיין הוא יותר מהעולם בו אתה משחק - ואני שם, ואני נהנית, וכשאני נהנית אני מציירת.

אחרי הדיוקן ההוא ציירתי עוד שתי דמויות, ואז נשבר לי לגמרי מגווני העור הבוציים, מההצללות העקומות ומהשפתיים המודבקות, והלכתי וטחנתי כמה מדריכים. על פיוריאיי כבר השתפכתי כאן כמה פעמים, וגם על השיפור המטאורי שהמדריכים שלה חוללו בטכניקה שלי; וכמובן שאחרי שציירתי כמה דיוקנאות משביעי רצון היה צורך לחזור ולתקן את ג'ון כשאני חמושה בכל הידע החדש. רק מה? זה לא הולך. תראו (הישן משמאל, נסיון התיקון מימין):

העברתי עליו levels, שהוא תיקון פוטושופ שנפטר מהאפרוריות (הגוונים הבוציים, יענו), אבל עכשיו, חצי יממה מאוחר יותר, אני לא בטוחה שזה היה רעיון טוב. העור שלו נראה גושי איכשהוא, מצוייר לא טוב. אני יכולה להחליק אותו במשיכות מכחול עדינות, אבל אני קצת חוששת שזה יתן לו מראה פלסטיקי פוטושופי מאוס.

מחקתי לו את החיוך - וטוב שכך, כי ג'ון הוא טיפוס קודר למדי בימינו - הוספתי אדמומית על האף ועיצבתי את הצורה שלו קצת יותר טוב; העין משמאל זכתה לשיפוץ כללי (כי הייתה עקומה) ובכלל, העפעפיים הוצללו וטופלו. הצרתי את הלסת ועיבדתי קצת את הצוואר, עיצבתי מחדש את השקערורית מעל השפתיים - אבל זה לא עוזר לי, כי הציור הזה לא גמור ואני לא יודעת איך לתקן אותו. את העור כנראה יש קצת להחליק, אבל משהו בהצללה על הפנים עצמם גורם להם להיראות שטוחים; צורת השפתיים טובה אבל כשאני מנסה להוסיף להן נפח הוא מיד נהיה הומו, והצוואר שלו דפוק מהיסוד (אבל את זה יהיה קל לפתור אם רק אסתכל קצת על צווארים). כל ביקורת תתקבל בברכה, כל עצה או הצבעה על מה לא נראה טוב תעזור לי. תודה מראש לכולם.

הבטחתי תמונה בשיער קצר.

2009-11-26T10:50:01Z

הצילום מחתונתה של האטי לפני שלושה שבועות. מצורף עלם חמד, חינם אין כסף.

belvane @ 2009-11-25T14:19:00

2009-11-25T12:19:13Z

להיות מבואס זו לא איכות חיים. האמת היא שלא ברור לי איך העברתי תשעים ושמונה אחוז מתקופתי כמועסקת בכל מקום שהוא במצב קבוע של דכאון. הבינוניות, הפשרות, הרמאות הקטנונית, מאבקי הכוחות מול הבוסים או מול מועסקים אחרים, סתם טמטום כללי ולרוב גם עבודה משמימה עד דמעות - התרגלתי לחשוב שזה נורמלי לבכות כל יום כשאת הולכת לעבודה, לכל עבודה. אפילו תקופת ההיסוס והחסד הקצרה לפני שאני דופקת את עצמי במקומות עבודה מעולם לא נמשכה יותר מחודש. לרוב פחות.

במיציה הנוכחית זה נמשך חצי שנה, והאמת היא שלטובת כל האנשים האיכפתיים בקהל אני מדלגת לשורה התחתונה: דיברתי עם אשתו כי לא הצלחתי לדבר איתו, ובן-שעתיים הוא נהיה לא רק נחמד וסלחני אלא גם התנצל. זה קרה אתמול, ואיכות החיים שלי טסה בחזרה לפסגה.

אמרתי כבר שאם אי פעם יגידו לי "היי, עכשיו את עומדת להרגיש כמו שהרגשת ב-2003" אני בכלל לא נשארת לברר what the hell. ידיעה בנוסח "עכשיו הולך להיות לך חרא, וחרא שאת מכירה מאד טוב" היא אחד הדברים הכי משתקים שיש. אתמול בבוקר הרגשתי בערך ככה. הגוף נזכר באימת הפיטורין הקבועה, בדינמיקה האיומה מול בוסים קודמים ובעיקר בכמה מגעילה התחושה לבוא מדי יום למקום בו ברור לך שלא סובלים אותך, ו... לא לא לא. לא רוצה לא רוצה לא רוצה.

הבעיה היא כמובן שאין דין מיף כדין מיפמוף. דכאון קליני הוא דבר שבתקווה לא אצטרך לראות מבפנים לעולם עוד. מקומות עבודה ובעיות עם בוסים הם, לצערי, כנראה כורח המציאות במקרה שלי. אי אפשר לקפוץ מהחלון כל פעם שאתה מוצא תולעת בקפה; הרי קפיצות מהחלון, מטבען, הן עניין חד פעמי.

אבל כרגע הכל בסדר, ואני מלאה מרץ ויצירתיות והכרת תודה, וכנראה שרק הוגן שאנתב אותם עכשיו לשיחות שיווקיות כדי לגמול למיציבוס על הגינותו. מישהו רוצה אלפיים עותקים של "מיפמופי התבלין?"

Same old.

2009-11-23T11:38:25Z

אני אוהבת להיות כשלון תעסוקתי. בחיי. אחרת, אני לא מוצאת הסבר ללמה, לכל הרוחות, אני תמיד (כנראה) מתמרנת את עצמי לאותו מצב מעאפן. בוס כועס עלי? יש. אני מרגישה כמו חתיכת לכלוך? יש. התפקוד שלי יורד בשמונים אחוז? יש. מתחשק לי לבכות יום וליל? יש, יש ויש. לדבר עם הבוס? אין. מסתבר שזה פשע נורא ואיום לומר לו שהרבה ארגונים סגרו את נושא ימי ההולדת בספטמבר בלי שרשמתי בדיוק אילו ארגונים עשו כך. זה נורא מספיק כדי לנזוף בי בנימת קול שמרמזת על פיטורין ביום חמישי בבוקר, ולהיות קר, מרוחק, מנותק ומגעיל גם בראשון ובשני. עד רשה בה הוא פשוט שולח לי באימייל את סדר העבודה שלי להיום במקום פשוט לומר לי אותו (!), ובאגף שלי - עד רמה שאני כל כך מבועתת שאני לא מעזה לשאול אותו כלום, גם לא מה השעה או מתי הפגישה, כי אני פוחדת שהוא ינבח עלי. The joy.

הרשומה מיום שישי

2009-11-23T11:32:12Z

האמת היא שאלה היו יומיים מבאסים - בעיקר בעבודה, אבל היה גם שמץ הגון של תוגת אמא, והכל נצבע בצלילים של הזמר הנהדר שלבושתי התוודעתי אליו רק בגיל 32, הוא קאט סטיבנס. המוסיקה נעימה (לא ברמת סיימון וגרפונקל, אבל עדיין נעימה מאד), המילים מלאות משמעות וסיפורים, ובעיקר כשאני מקשיבה לו אני מרגישה מחוברת לדור וחצי של אנשים שגדלו על המוסיקה הזו, התרגשו ממנה ורקדו, צחקו, יללו והשתכרו לצליליה - שזה מוזר, כי איש, מעולם, לא ממש הציג לי אותו לפני הבוס.

זה לא נכון, בעצם. הייתה תקופה קצרה בה לשמופי ולי הייתה מעין תחרות לא רשמית של החלפת שירים מבאסים, והוא ניצח עם Sad Lisa. מצד שני, שמופי מקבל מאה אחוז קרדיט על כך שהכיר לי את סיימון וגרפונקל, אז אני בטוחה שהוא לא יתרגז אם אקשור את כתרי קאט סטיבנס לבוס שלי למרות הכל.

68 קילו בשקילת הבוקר - ירדתי את שני הקילו שעליתי - והחלטתי שאני מכוונת ל-63. חמישה קילו אחרונים, דביקים וארורים. מאחר שירידה במשקל תמיד ממלאת אותי מרץ, מיד מילאתי את הבית ירקות ופצחתי בשצף בישול ששילח את אליסטר ביללות אימה לחדר השינה. אז העוף מתנמנם במרינדת חמאת בטנים (מעט), סויה (הרבה) וזנגביל טרי (המון), המטבח מסודר ומקושט בזרים טריים של כוסברה ונענע, הברוקולי ללביבות על האש כבר חצי שעה והכל נקי ונאה ונעים לעין וצבעוני ומלבב, ואני מאושרת.

באותו אגף, שאלתי את דיאטנית-העל מה ערכם התזונתי של סובין ושל חלבוני ביצה. חלבון, היא אומרת, הוא חופשי לאכילה. כמה שאת רק רוצה, לא תעלי מזה במשקל. סובין, למרות שעל האריזה שלו כתוב "154 קלוריות ל-100 גרם" ורובו פחמימות, הוא פחמימות מורכבות שנכנסות ויוצאות בלי להשאיר סימן בגוף - אבל! אומרת הדיאטנית - אל תעזי לאכול יותר מכף של זה ביום כי זה יסתום לך את המעיים ותגמרי בבית חולים. לא שאני מאמינה לה - היא באמת נוטה להיות קצת לחוצה מדי - אז אני עומדת בכל זאת לנסות לייצב את קציצות הברוקולי עם סובין, אבל בזהירות.

ועכשיו - נרגילה, ואולי קצת לעבוד על איורי ההגדה ההיא. שישים-ושמונה! שישים ושמונה! מאז כיתה ו' לא הייתי שישים ושמונה. רק לחרוק שיניים ולצלוח את ששת הקילוגרמים האחרונים. יאללה, איה, את יכולה.

התגלית הקולינרית היומית:

2009-11-17T21:48:31Z

הברוקולי רבץ באין מפריע במקפיא קרוב לשנה, לדעתי. מדי פעם נוסף מעליו נדבך של דגי סול ושלגונים דלי שומן, לעתים שקית של לבבות ארטישוק; כך או כך, שכחתי ממנו עד שמשום מה קניתי כמה תפרחות ברוקולי טרי, ובהתקף נחישות בישלתי את הכל ביחד, קפוא כטרי, לכלל עיסה ירקרקה. כמעט כמו שהאוויר בבית נראה אחר כך.

הזוועה הזו רבצה בתוך סיר המים שלה במקרר משך יומיים עד שאזרתי אומץ, או שמא חשש ממה שיתפתח ממנה בקרוב אם לא אעשה משהו, וסיננתי אותה. את גושי הברוקולי הנמרח זרקתי לקופסה וקיוויתי לשכוח מהם ואז לתקוף את אליסטר בפרצופים חמודים כדי שישטוף אותה אחרי שתעלה עובש, אבל:

הוספנו שלושה חלבונים וחלמון אחד (כי דל קלוריות ושומן)
סובין - אה, משהו כמו שלושת רבעי הכוס
חבילת גבינת טוב טעם 3% שומן
מלח, פלפל.
ערבבנו.

כשזה נראה כבר ממש מגעיל, נהיינו יצירתיות. חשבנו לצור מהזוועה לביבות ולטגן אותן, אבל מסתבר שאי אפשר ממש לטגן לביבות בתרסיס שמן. הנחנו גם שאת כמות הבלילה שיש לנו יקח שעות לטגן על מחבת, ולכן שלפנו את תבנית האפיה הגדולה מהתנור, שטחנו אותה על להבות הגז, הדלקנו את כולן וניסינו לאלתר מעין טאבון. הגרנו עליו יריעה מהירוק הירוק הזה, הגברנו את האש וקיווינו לטוב.

לולה הצליחה בסוף להפסיק להשתעל, ואני פתחתי שני חלונות וחירפתי נפשי כשלקחתי את הפלטה המושחרת עם כפפות הגנה והעפתי אותה לצד השני של המטבח. את מה שהיה עליה גירדנו בזהירות עם תרווד (החמאה של ג'רום עולה בדעתי עכשיו) והשלכנו בחזרה אל קערת הבלילה שעדיין עמדה מלאה עד שפתה, כלועגת.

השורה התחתונה, אני מודה, הרבה פחות הרפתקנית. גילינו שצריך לעשות את זה בערך ככה: ממלאים כדי כף גדושה בדבר הזה (במקרה שלנו היה לו מרקם של פודינג סמיך), מדרדרים אותה על תבנית שטוחה מכוסה נייר אפייה, חוזרים על הפעולה עד שאין מקום בתבנית אפילו כדי לאיית "מיף" בטפטופי ברוקולי, ואז אופים את העסק בחום בינוני משך עשרים דקות. זה יצר קציצות רכות, חמימות וחביבות, ברוקוליות מאוד אבל עדיין עם טעם גבינה מורגש; עשר דקות נוספות היו הופכות אותן לרקיקי ברוקולי, מה שגם נשמע לי מעניין.

האמת היא שזה היה חמים, רך ונחמד כל כך על הלשון שכיליתי את מרבית המגש בלי להרגיש, ואת שאריתו בהמשך הערב. הדבר הזה כמעט חף מקלוריות וכמות השומן שבו מזערית, כך שלא היו יסורי מצפון (שלא לדבר על העובדה שצרכתי קרוב לקילו של ברוקולי. הברזל בטח אבד בבישול, אבל את הסיבים ספגתי כולם). בפעם הבאה אנסה להכין להן רוטב יוגורט חמצמץ שקרירותו תחמיא לחום הקציצוניות, ואולי אפילו אפזר בו חופן עירית. בסה"כ אני מאד מרוצה; מסתבר שגם ללא שומן ועם מעט מאד פחמימות אפשר לעשות משהו טעים למדי מירקות.

...עכשיו רק שיתפזר העשן, והכל יהיה טוב.

שירת טוקבקים

2009-11-16T22:47:43Z

טוקבק בוואיינט שתפס לי את העין חלילה לא בשל תכנו, אלא בשל שתי שגיאות כתיב כה מלבבות שאני תוהה אם הכותבת באמת בורה ועילגת, או שמא מדובר במישהו עם שאר רוח שפשוט מעמיד פנים. הכתבה דנה בכך שמנכ"לית פלייבוי לשעבר התארחה בכנס של "פלאפון", וכמה זה חבל שחברת תקשורת גדולה מושכת אנשים לכנסיה באמצעות סקס, בלה בלה, פמיניזם, עולם גברי, העצמה וכל זה. הטוקבקים שדגמתי היו ברובם מפגרים כרגיל, וגם זה המצורף לעיל נראה כך במבט ראשון, אבל שימו לב:

"ציצים חצופים" שאמור להיות "ציצים חשופים", אני מניחה, אבל השגיאה הופכת את זה למוצלח הרבה יותר; בכלל הבחירה ב"חצוף" כדי לתאר כל מה שקשור במין התחבבה עלי ב"די זמן לאהבה" של היינלין, או בתרגום שלו, שם מה שמה רוקמת "אמרות חצופות" על הביריות שלה. "חצוף" זה כה... מעיז פנים, פלרטטני ומלבב, ו"ציצים חצופים" יוצר משחק פונטי נפלא, ובקיצור, תרועות.

השגיאה השניה היא "תחריכים לעיניים", ונדמה לי שכל הקוראים כאן יודעים להעריך את דו המשמעות; חבל להפחית מעוצמתה ביתר הסברים.

I shopped and shopped, and then I shopped some more, and just when I was done I found another store.

2009-11-15T21:39:23Z

"טייני, אנחנו כאן כבר ארבעה ימים, ולמרות שאתה מתקלח פעמיים ביום ולא נכנסת בחיים שלך לשירותים ציבוריים, אתה לובש את אותה החולצה."
"אה, את לא מבינה. לבשתי שש חולצות שונות בארבעת הימים האחרונים. זה רק שלרב האנשים הן נראות זהות, ואילו אני מבחין בשינויי הדוגמא העדינים בין אחת לשניה."

קניתי ארבע טוניקות, כל אחת בדוגמת משבצות קצת שונה. כולן אפורות. כולן בגיזרה זהה. קניתי גם שני זוגות טייטס, באפור ובכחול כהה, ואז הלכתי כמו תלמידת-צינמן טובה לחפש תכשיטים כדי לזרוק באמצעותם קצת צבע על הפאלטה הקודרת הזו.

אז ככה.

הפריט שהכי מלהיב אותי - אתם תסלחו לי על רשומת השופינג הזו, נכון? תבינו שאני מתלהבת כי זה חדש לי - על כל פנים, הפריט הכי נפלא בעיני הן העניבות. כן כן, שתי עניבות! אחת אדומה ואחת מפוספסת שחור-לבן. וסיכת שיער עגולה ואדומה מפלסטיק כדי להחמיא לעניבה האדומה, וסתם סיכה מהסוג שעונדים על הבגד, אבל עם פרח פלסטיק ירוק, גדול ועליז, בשביל מצב הרוח. הללו מצטרפים למגפוני הגומי (!) הלבנים (!!) עם הפרווה (!!!) שרכשתי ביום שישי כדי שאוכל ללכת בגשם בלי שהגרביים ירוו מים וכך אהיה מהלכת בתוך שלולית פרטית, שזה מה שקרה לפני שבועיים. אני פ-ק-א-צ-ה, אבל מאושרת מאד.

גיליתי שהקונספט של סיכות קישוטיות המיועדות רק להוסיף צבע או עניין לבגד איננו מוכר בחנויות התכשיטים של אלנבי-שינקין-שוק הכרמל, וזה מצער, כיוון שזו נראית לי שיטה נהדרת להשלים קומפוזיציה על בגד. הצינמן עשתה את זה עם חגורה (עור ורוד, זוכרים?) אבל לא תמיד מתחשק לי לחגור חגורה, מה גם שאם ארצה חגורות בכל הגוונים הרי שמגירת האביזרים שלי (זו שהייתה עד לפני שבוע מגירת הגרביים בלבד) תיסתם לגמרי. And we can't have that, now can we.

השוס הגדול הוא - כמו שהסברתי למוכרת המצוננת בחנות התכשיטים - שכל מסע השופינג (זה לא קניות. שה "שופינג". פרופר) הזה היה קצת פחות ממאתיים שקל. טוניקות - שלושים שקלים האחת, וגם העניבות; טייטס - עשרים שקלים, הפרח היה חמישה עשר ומכבנת השיער הייתה עשרה. המגפונים עלו שישים, שזה יקר בהגדרות שלי, אבל אם זה יאפשר לי לקפץ בשלוליות בלי דאגה הרי שזה שווה כל אגורה. והם ל-ב-נ-י-ם, שזה משהו ששמנות לא לובשות בדרך כלל, ולכן די חדש לי. אולי כדאי שאתרגל, לקראת החתונה והכל.

חזרתי הביתה משתמפרצת בעליצותי, הראיתי הכל לאליסטר שצפה בסבלנות ואפילו הפגין התלהבות שלא נראתה מזוייפת בכלל; בישלנו המון ירקות ועוף ואכלנו את כולם לתיאבון, ואפילו הצלחתי לנפות כמה בגדים ישנים מהארון ולהעיף אותם לשקית הצדקה. כשאני חושבת על זה, מזלי שהרגליים שלי לא חינניות; דומני שאם הן היו חטובות ונאות, הרי שאף מגבלת מקום בארון לא הייתה מונעת ממני לרכוש את מחצית אלנבי. לזה אני קוראת חצי הכוס המלאה.

belvane @ 2009-11-15T12:24:00

2009-11-15T10:24:21Z

הצלחה בדיאטה נותנת בעיטת אנרגיה שאף כשלון לא מתחרה בה. אז נכון שעליתי שני קילו (קיבינימאט) אבל החלטתי לא לחרוג ולו כזית מהתפריט עכשיו, בלי עיגול פינות ובלי להישבר גם כשאני רעבה, וזה עובד כבר יומיים ו-by the seven אני לא מוותרת עכשיו. חמישה קילו אחרונים וארורים שכמותם.

---

להסתובב בטייטס זה כיף. יש לי רגלים חסרות חן גם כשהן לא במשקל של היפופוטם, אבל הצינמנית (או שמא הארגובית?) פסקה "תתגברי על זה" ואני מנסה. התוצאה היא טייטס וטוניקה עד אמצע הירך, שאני מנסה כל הזמן למתוח נמוך יותר כדי להסתיר ירכיים ותחת, ומצד שני - טייטס זה כל כך נוח! היום אני הולכת לעשות (שוב) מעשה פקאצה (והצדעות לבוג'י, אם כבר) ולקנות טוניקות. ותכשיטי פלסטיק אה-לה-ליאור. ואולי גם איזה סריג חביב, או גרבים משובצים, או משהו. בכלל, חביב עלי כל עניין המשבצות; טארטן למינהו, מה שאני מכנה "מראה הספרנית מהגהינום", תמיד עשה לי את זה. ברכות על אבני המדרכה המטונפות של אלנבי, בו ניתן למצוא מיני תלבישא ערבים לגֵו.

---

כפן ארור. התיישב עלי בתשע וחצי בבוקר. דיאטה, כן? סתמתי אותו מיד עם כרוב כבוש (!) ושלל נטולי קלוריות, ועמדתי בגבורה בלחמניה החמימה שמיצית, העורכת הראשית, הציעה לי. ארבעה ספלי קפה, שלושה ספלי מרק, בקבוק מים וקופסת גבינה - וקיבתי עדיין הומה כאילו לא בא אל קירבה. תוגה וזעף.

---

אפרופו תוגה וזעף: יש שלוש גברות שאני רוצה לקחת לסושי (ועוד אחת, אבל היא בתהליכי הצאצה אז דגים זה לא זה); יש את סרט האסונות החדש שאני רוצה לראות (אליסטר לא אוהב אותם), יש מלאכים באמריקה לראות עם רקהאם הפסיכי, יש ניר לאגף ולבקר על אפו וחוסר זמנו - וכל זאת לפני שלל דברים יומיומיים כמו זמן כרבול עם אליסטר, ציורים-כתיבה ואפילו מענה למכתבים, שאני מבוששת להגיע אליהם למרבית הפאדיחה. מנגד, יש רק שבעה ימים בשבוע. זה נראה בערך ככה: ראשון - סידורים. שני - סשן. שלישי - חיי חברה. רביעי - הליכה עם ההר. חמישי - שמלת חתונה. שמלת חתונה! שכחתי לזרוק לקלחת הזו הכנות חתונה! האמת היא שבעתת החתונה שלי היא בעתת-בלאי כזו, כי אני לוקחת הכל באיזי וזו כאמור לא הפקה מופרעת; ובכל זאת. אבל אין, רבאק, מספיק זמן.

---

זעפם של אלי הפנג-שואי ניתך (או בנוצ'ית: "ניטח", מלשון "מוטח" בכעס) על ראשי. ניסיתי לדלל בגדים בארון - כשמדף אחד לא מספיק זה הזמן להעיף פריטים - ופשוט לא הצלחתי. בקושי רב מילאתי שקית, וגם אותה אפסנתי על ראש הארון עד שאמצא את האומץ לנפנף אותה. אשכי 2004 מי יתנני.

---

מנגד, לא רק שעשיתי מעשה בת זוג דורסנית וגררתי את אליסטר לרכוש בגדים במידה הנכונה (משום מה הוא נוטה ללבוש שקים), הרי שאפילו יצאתי עם שלל מסויים ממסע הרכישות דנן, כך שמצב בארון רק החמיר - ואני לא עומדת לשפר אותו עם הטוניקות המתוכננות להיום. זה גורם לי להרגיש גרגרנית וכבדה, אבל אני מסרבת לארגן עוד מרחב אחסון. כמו שהיצרתי הקפי גוף, אצר היקפי מלתחה. גם אם זה אומר להפרד מפריטים שאולי שימושיים או בעלי ערך סנטימנטלי.

---

בכל מקרה את חנות נזקקי ויצ"ו זה תמיד משמח.

---

וזה גם יתן לנו תירוץ להחזיר את הספר ההוא לספריה סוף סוף.

---

לא שאני מרוצה בשום צורה מהיעלמו של הנסיך, אבל זה עשה פלאים לכמה חופשיה אני מרגישה לכתוב בל"ג וגם להקפדה שלי על סגנון. הכל הרבה יותר קולח וזרוק עד עונג כשאני לא מודעת כל הזמן לעינו (התיאורטית! התיאורטית!) הפקוחה מעל כתפי.

---

אני עונדת את המחרוזת שקנתה לי הצינמנית. חרוזים עליזים בוורוד, תכול, אדום וצהוב. הם מקשקשים בעליצות על הצוואר ועושים לי מצב רוח טוב. מי פילל.

---

עכשיו עובדים. כן.

So many things could go right.

2009-11-12T09:59:32Z

אז שיפצתי את הל"ג מלמעלה עד מטה, בלי כל הנסיונות הלא מודעים להיות מכובדת וקורקטית (ושוב אני מופתעת מכמה הוא היה בחיים שלי, בכל מקום וכל הזמן, בלי שבאמת נהיה בקשר). בחרתי בוורוד וברומנטיקה דביקה כי פתאום מותר לי להיות ילדה קטנה; דגמתי את הקומיקס שלי כדי לבנות את תמונת הכותרת, ולקחתי פאלטה שבעיני היא בין רגועה לדרמטית. החלק היפה הוא שהתמונה איננה רק ראנה וג'רלד, הדמויות מהקומיקס (או מהמשחק) - אלא גם אליסטר ואני, כיוון שלא היו לי דוגמנים אחרים. וזה מוצא חן בעיני, כיוון שקבעון על סיפור אהבה בדיוני מרגיש פחות אובססיבי אם את בעצם מסתכלת על החבר שלך...

---

היום יש יומהולדת לשלוש נשים מופלאות. האקסית, זהב-פרוויים והגוזלית, כל אחת בשנה אחרת, נולדו בתאריך הזה; אסטרולוגיה זה לא בשבילי, אבל בכל זאת נחמד לי לחושב שכל מי שאני פוגשת, שנולדה בשנים עשר בנובמבר, היא כנראה בחורה מוצלחת מאד.

---

אני מתגעגעת לחוסר השעמום שבלהיות מכורה ל-mmorpg. אני מבלה את כל היום בעבודה בכליון עיניים שייגמר כבר, רק כדי שאוכל לברוח הביתה ולהשתעמם שם. אני יכולה להעסיק את עצמי, ויש לי מזל שרוב הזמן תופסות אותי התלהבויות או תשוקות ואז אני יוצרת דברים. אבל היה נחמד להתבטל מדי פעם, לא ללכת לישון כי אני משועממת, ולא לחפש נואשות איזה סרט שעוד לא ראיתי. בטלת mmorpg כזו, של "כיף לי כשאני כאן, כברירת מחדל". תוגה.

---

אני מנסה מאד להתגבר על אווירת התרעלה. מצד אחד - כאב לב עמוק, אכזבה ותחושת עוול; מצד שני - אין טעם שזה יחרב לי את החיים, או כל מיני חברויות יקרות אחרות, התלויות על חוט השערה. אני מוכרחה לפתור את זה; זו לא איכות חיים, וזו גם לא חברות בריאה. בשעות הערוּת אני אוכלת את הלוקשים האלה; אבל בלילה אני חולמת שנתנו לי צ'אנס להסביר את עצמי. אוף, אוף. רקב ותרעלה.

---

מצד שני, קנוט עשה לי את היום, או את הערב, אתמול בלילה. זה היה כל כך מתוק שאין לי מושג איך להביע את הנאתי.

---

ומצד שלישי, היום הוא היום, ואין לי סבלנות לחכות שייגמר. ממלכתי תמורת התמכרות לוורקראפט.

לייטבוקס!

2009-11-10T21:32:58Z

אני גרועה בהטמל. עוד מהיום בו אריק, שהיה מאד יפה אי-אז, לימד אותי הטמל על ה-notepad במרתף המעופש של בועז - כי ככה לומדים הטמל - על notepad, לא בהכרח במרתפים מעופשים - עוד מאז ידעתי שאני עם הנאחס הזה לא מסתדרת. שפה מפגרת. Little did I know. שנתיים מאוחר יותר, כשהילדה בת השבע עשרה שהועסקה בחברת ההייטק ההיא תנסה נואשות להחדיר קצת ג'אווסקריפט לגולגלתי העיקשת, אני אגלה שאם התקשיתי למצוא את ידי ומעיי בהטמל, הרי שתכנות פשוט עושה לי קשרים במוח. ישבתי מולה והרגשתי אהבלה.

וזה חבל, כיוון שתכנות, יותר מכל, נראה לי מלאכת בריאה יש מאין. ציור זה חמוד, אבל זה לא עושה דברים אחרי שגמרת עם זה; ואילו תכנות - הא! אינסוף עולמות אפשריים.

לא שזה עזר לי.

ככה יוצא שכל פעם שאני צריכה להרים אתר - נגיד, גלריה - אני נתקעת עליו ימים שלמים. יש הבדל בין החזון והעיצוב בראש שלי לבין מה שאני יכולה להפיק, אפילו משטות אווילית כמו הטמל. מעולם לא הפנמתי את הנושא של frames, למשל. אני מאלה שעובדות עם טבלאות ורווחים כפולים ובלי CSS (מעולם לא הצלחתי להבין את התחביר שלו בכל מקרה). מה שלרוב קורה הוא שאני מעתיקה קטעי קוד מכל מיני מקומות, שורפת שעתיים בנסיונות להבין מה לעזאזל עושות השורות שנראות חשובות, משחקת איתן קצת ואיכשהוא, לפעמים, גורמת לזה לעבוד. בלי באמת להבין. זה מאד קשה נפשית לטיפוסת ADHD כמוני.

כל זאת כדי לומר שצץ לו לפני שנה איזה שטיק מגניב כזה של תמונות שקופצות על המסך כשמקישים עליהן, ונורא רציתי לדעת איך, והבנתי שזה כל מיני דברים מסובכים, והתייאשתי ועמדתי לבקש מיודעי דבר שיעשו לי וכאלה, אבל אז אמרו לי שקוראים לזה לייטבוקס, וגוגל גילה לי שיש גנרטורים שחוסכים ממני את הצורך להבין את הקוד בכלל. זה לא קל לקונטרול פריקים, אבל בינתיים אני מתמודדת. רוצה לומר, את ארבע השעות האחרונות העברתי בליהטוט בין פוטושופ ללייטבוקס-גנרטור-דבר, ולא שהעיצוב מזהיר - למעשה, הוא יבש ומינימליסטי כי הוא מוגבל למה שאני מסוגלת להפיק (טבלאות, זוכרים? ולא בשימוש יצירתי במיוחד), אבל הוא נקי, ורענן, ויש בו ירוק (אני מאד אוהבת ירוק) וגם מטהר אותי מזכרונות מי שבנה לי את הגלריה הקודמת (ואפילו לא ההוא שאני מתבכיינת עליו מאז יום שישי) אבל יותר מכל פשוט כיף לי לדעת שאני מסוגלת להקים לי גלריה בכוחות עצמי, גם אם היא כפופה למגבלות מפגרות, גם אם היא צולעת; יש בה את כל הציורים היפים מכל התקופות, אין בה שום דבר שאני לא אוהבת, ויש בה לייטבוקס. לייטבוקס! לא עוד דפי הטמל נפרדים לכל ציור. קוד אחד, css אחד, הכל עובד והכל ברזולוציה מפלצתית because I can.

בחיי, הדברים שעושים אותי שמחה. I'm SO cheap.

והגלריה, כמובן.

ומהי הרוזנת בלא נסיכהּ?

2009-11-10T12:23:26Z

יש משהו מאד משחרר בהכרה ביחסי "אני לא סופר אותך" מכיוון מישהו שהיה לך אורים ותומים. זה לא כאילו היינו בקשר מאז 2002 בערך. לא משהו סדיר. ובכל זאת, כאמור, הוא נכח בחיי יותר מהרבה אנשים שנמצאים בהם פיסית.

פתאום הוא לא. פתאום, קולו הנוזף באזני-רוחי בשל אינגלישיזם בכתיבה שלי רק צובט אבל לא עוד גורם לי לשנות דברים. פתאום צובט לי כי הבנתי שהוא טבע את הכינוי "רוזנת" - הלכתי ליילל בנושא לפיראט, שאמר שבשבילו הייתי ונשארתי הרוזנת כי כך הכיר אותי, ואין לזה שום קשר למי שקרא לי כך לראשונה. ועדיין, צובט. יותר מצובט.

פתאום קשה לי לדבוק בנטיה שלי לתת לאנשים כינויים, כאן בל"ג. אני לא משתמשת בשמות האמיתיים כי צנעת הפרט, וכאלה, וגם לו כותבים עלי בבלוגים הייתי מעדיפה שלא יזרקו את השם שלי בציבור, אפילו נעשה הדבר בהקשר חיובי; אבל איכשהוא זה מתקשר לי איתו, ויש בי מדקרת מיאוס קל.

שני דברים ברורים לי: אין טעם לנסות לשנות את דעתו עלי (זה כנראה כרוך בחפירה בזוהמה, ובהצטדקויות, ולא רק שאין לי אומץ להציע לו כזה דבר, הוא ודאי יסרב בכל מקרה), ובכל מקרה עלי לפתור את הנאחס ביני לבין עצמי. הנסיך (לשעבר, לשעבר) לא יתערב, וכל אדם אחר שאולי הווה סיבה לכך... טוב, גם עליהם אי אפשר לגלגל את זה. כלומר, אפשר, אבל זה רק יעשה רע לכולם - ובעוד תיאורטית לא ממש מפריע לי לשפוך רוע על אנשים הרי שלמדתי בשנתיים האחרונות שלרוב, כשאתה רוצה לעשות למישהו רע, זה פוגע באיכות החיים שלך. ואני, תסלחו לי, רוצה לישון טוב בלילה. גם אם זה אומר שלא אוציא את הכעס שלי כמו שאני רגילה, או שאצטרך להסכין עם זה שאדם אהוב החליט שאני חרא בנאדם.

הצעד הראשון הוא הטיהור הסמלי המוכר - שינוי הל"ג. הפעם זה רלוונטי יותר מתמיד; הוא פתח לי את הל"ג, תמונת המשתמש שלי שאפה להישאר הרוזנת נאוורעל בעיקר בגללו, והעיצוב תמיד הותאם לדמות הרוזנת, שהלכה והתמזגה איתי. עכשיו אני נתקפת דחף לשנות את הביוגרפיה (היא הייתה ציטוט על הרוזנת עצמה במשך תשע השנים האחרונות), למצוא תמונת משתמש שתגדיר אותי טוב יותר (אל תשאלו אותי למה הנוכחית היא דובדבנים. אני לא יודעת בעצמי) ועל סמך זאת למצוא ליומן עיצוב קליל יותר, אולי אפילו שטותי, מתקתק או וולגארי - לא כזה שכיוונתי שיעמוד בקריטריונים -שלו-.

כל זאת ועוד כשלא יהיו לי דברים יותר טובים לעשות. כרגע יש לייטבוקס (לייטבוקס! זה כל כך מלהיב אותי שחלמתי בהטמל אתמול בלילה. כן, ברצינות), כמה ציורים בקנה, סיפור דביק נורא שאני מוכרחה לזרז את לידתו איכשהוא, קמפיין מסקרן לפתח ותשוקה עזה (ונטולת מטרה) לכתוב משהו. בִּזקו מעל זה קצת חיי חברה, זוגיות, תכנון חתונה ואפילו עבודה, וקיבלתם חיים מלאים למדי; למי יש זמן להתפלש בסמליות המרופשת של הל"ג שלהם עם כל זה?